פרשת אחרי
עבודת יום הכיפורים (טז, א-לד)
ה' מצווה את משה ללמד ולצוות את אהרון אחיו את סדר עבודת יום הכיפורים במשכן. עבודת יום הכיפורים כוללת כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים להקטרת קטורת. בגלל חשיבות העניין וחומרתו פותחת התורה בעניין זה, תוך אזהרה שמלבד כניסה אחת ויחידה זו, אל-לו לאהרון לבוא אל קודש הקודשים פנימה במהלך השנה כולה, ובהקשר לכך מזכירה את מיתת נדב ואביהוא.
העבודות המיוחדות של יום הכיפורים נעשות בבגדים לבנים, ולא בבגדי הזהב אותם לובש הכהן הגדול בעת עבודתו הרגילה.
בין שאר עבודות היום הקדוש מזכירה התורה את הקרבת פר החטאת שמביא הכוהן הגדול לכפרתו ולכפרת בני ביתו ואת שני השעירים - 'שיער לה' ושעיר לעזאזל', שעל-פי גורל, אחד מהם מוקרב על המזבח והשני נלקח למיתה במדבר. השעיר לעזאזל מובל על-ידי שליח מיוחד, לאחר שהכוהן סומך על השעיר את ידיו ומכפר בו את כל עוונות ישראל.
עבודת הקורבנות כוללת כרגיל הקרבה על המזבח, זריקת הדם כל קרנות המזבח וביום הכיפורים גם הזאת דם הקורבנות על הפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים.
בצוותה על עבודת הכהן ביום הכיפורים, מזכירה התורה כי זהו יום תענית לכל ישראל יום האסור במלאכה - שבת שבתון לכפרת עוונות.
הקרבת הקורבנות מותרת רק בבית המקדש. אחת ממטרות הקרבת הקורבן וזריקת דמו על המזבח היא כפרה לנפש האדם. כאשר מקריבים מחוץ למקדש ואת הדם שופכים במקום שאינו מזבח לה', כאילו שופכים את דם האדם, שכן "הדם הוא הנפש"!
דינו של המקריב מחוץ למקום המיועד - כרת.
איסור אכילת דם, וחובת כיסויו בעפר (יז, י-יד)
בהמשך להגדרת דם הקורבן כמכפר על נפש האדם, אוסרת התרה אכילת דם (בהיותו בתוך בשר המאכל) או שתייתו. גם כאן אומרת התורה "כי הדם הוא בנפש יכפר", וממילא נועד להקרבה ולא לאכילה. גם כאשר שוחטים חיה או בהמה למאכל ולא להקרבה, חובה לכסות לפחות חלק מן הדם בעפר.
אכילת נבלת העוף מטמאת (יז, טו-טז)
נבלה של עוף טהור, שמותר באכילה אם נשחט כראוי, אינה מטמאת במגה. מחדשת התורה, שכאשר אוכלים את נבלת העוף, נטמאים וחייבים בטבילה ובכביסת הבגדים.
קדושת בטהרת המשפחה (יח, א-ל)
הקב"ה מזהיר את לבל יחטאו בטומאת ממצרים ממנה הם עולים, ולא יסגלו את מעשי ארץ כנען אליה הם באים. עיקר ההזהרה מתייחסת לגילוי עריות במשפחה, לאיסור נידה ולמשכב זכר ובהמה. התורה כוללת במנהגים רעים אלו גם סוגים של עבודה זרה כהעברת הבנים למולך.
התורה עושה הקבלה בין עמי הארץ העומדים להיות מגורשים ממנה בגלל חטאיהם, למה שעלול לקרוא ל: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה"
קדושה זו מחייבת את בני- במיוחד, כפי שמסיימת הפרשה במילים "אני ה' אלוקיכם".
(בפרשה 80 פסוקים)
פרשת קדושים
קדושה יתירה (יט, א-ב)
פרשתנו פותחת במעין שנסתיימה הפרשה הקודמת: "קדושים תהיו". וגם הסיבה בפסוק זה ברורה ומודגשת: "כי קדוש אני". חובה על להיות מופרשים מן העריות ומן העבירות, בגלל קירבתם המיוחדת לקדושת הבורא.
- אתכפיא, קידוש ה' דינים שונים (יט, ג-יט)
- "איש אמו ואביו תיראו" - התורה מקדימה יראת האם לעומת הפסוק "כבד את אביך ואת אמך", שם מקדימה את כיבוד האב, כיוון שעל-פי רוב ירא הבן מאביו יותר מאמו ומכבד את האם יותר מן האב.
- "ואת שבתותי תשמורו" - התורה ממשיכה באותו פסוק בו אנו מצווים על יראת ההורים ומזהירה על שמירת השבת, לומר שאף אם ההורים מצווים לעבור על דבר ה' ולחלל את השבת אין לשמוע להם בכך.
- איסור עבודה זרה.
- אכילת זבח השלמים מותרת רק בשני הימים שלאחר ההקרבה.
- בעת הקציר, יש להשאיר את פאת השדה ללוקטים עניים, וכן את השיבולים הבודדים, אחד או שניים, הנושרים מידי הקוצרים.
- גם בכרם, יש להשאיר לעניים עוללות - הם אשכולות בעלות מבנה חסר, ואת הפרט - הם הענבים הנופלים בשעת הבציר.
- אסור לגנוב ממון או שווה-ממון (איסור גניבה שבעשרת הדיברות מתייחס לגניבת נפש), לכחש בפיקדון או בהלוואה ולשקר בשבועה או בכל אופן הקשור לענייני ממונות.
- אסור להישבע לשקר.
- אין לעכב שכר שכיר ואסור לגזול.
- אסור לקלל שום אדם.
- אין לתת מכשול לפני עוור. משמעותו הרחבה של האיסור, כי אסור להטעות, להשיא עצה מטעה, לאדם שאינו מתמצא בתחום מסוים.
- יש לשפוט בצדק: לא להטות לטובת הדל בגלל מסכנותו ולא לטובת העשיר בגלל כוחו.
- אין לעסוק ברכילות.
- "לא תעמוד על דם רעך": אין לעמוד מן הצד כאשר אדם עלול למות ואנו יכולים להצילו.
- אסורה שנאת אחים.
- יש להוכיח את העובר עבירה.
- אסור לנקום - להשיב לאדם כגמולו, ואסור לנטור - להזכיר לאדם כי נהג בנו שלא כראוי אך אנו נוהגים אחרת.
- "ואהבת לרעך כמוך".
- אסור הרבעה בבעלי חיים, איסור כלאיים (כמו גפן וחיטה) בגידולי קרקע ואיסור שעטנז (צמר ופשתים) באריגים.
אשם שפחה חרופה (יט, כ-כב)
השוכב עם 'שפחה חרופה', היא שפחה ששוחררה למחצה, אינו חייב מיתה, כי עדיין אינה ככל בת , אך חייב בהבאת קורבן אשם.
פירות עורלה ושנה רביעית (יט, כג-כה)
הנוטע אילן, לא יאכל את פירותיו שלוש שנים ראשונות. בשנה הרביעית הפירות מותרים, אך מוגדרים "קודש הילולים לה'". חובה לעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה. אפשר גם לפדות את הפרות בשווים הכספי, ובכסף זה לקנות דברי מאכל אחרים ולאכול אותם בירושלים.
- ערלה הקב"ה מבטיח כי שמירת מצוות אלו יביאו ברכה בפרי הארץ.
דינים שונים (יט, כו-לז)
- "לא תאכלו על הדם" - חז"ל למדו מפסוק זה איסורים רבים, ביניהם איסור אכילת קורבן לפני זריקת דמו אל המזבח; איסור אכילת בהמה לאחר השחיטה אך קודם שתמות.
- אין לעסוק בחיזוי עתידות על צורותיו השונות.
- אין לגלח את פאות הראש ולהשוותן מעל גובה האוזן.
- אין לגלח בתער את הזקן.
- אסור לשרוט בבשר כאות אבל או לקעקע בעור.
- אסור למסור את הבת לזנות.
- לשמור את קדושת השבת.
- לנהוג קדושה במקדש.
- אין לפנות אל האוב והידעוני - סוגים שונים של חוזי עתידות בכוח הטומאה.
- יש לכבד תלמידי חכמים זקנים.
- אסור לבזות את הגר.
- חובה להקפיד כעל מסחר הגון וישר ולא לרמות במשקל או במידה.
איסור מולך, אובות וידעונים (כ, א-ז)
הקב"ה אוסר לנהוג כמנהגי הגויים העושים מדורה ומעבירים מעליה את הילדים. זוהי עבודה זרה ומשה 'מולך'. דינו של עובר איסור זה - מיתה. ה' מזהיר, שאם הסובבים את אותו עובר עבירה יעלימו עיניהם מהאיסור החמור שעבר ולא יביאוהו לדין, הוא בעצמו, הקב"ה, יפרע מאותו אדם ומכל משפחתו והסובבים אותו.
כך גם מזהירה שוב התורה את הפונים אל האובות והידעונים. אלו כאמור סוגים שונים של חוזי עתידות בכוח הטומאה.
קדושת הבית היהודי (כ, ח-כד)
הקב"ה שב ומצווה את בני- על קדושתם. התורה מפרטת בהקשר זה דינים נוספים הקשורים לגילוי עריות בתוך המשפחה וכן איסורי נידה, משכב זכר ובהמה.
גם בפרשיה זו, קושרת התורה בין ירושת הארץ הטובה, ארץ זבת חלב ודבש מהגויים שמעשיהם רעים, לבין ההזהרה כי באם ינהגו במנהגים אלו, יגורשו אף הם מן הארץ.
קדושה גם במאכל (כ, כה-כו)
קדושת מקבלת ביטוי גם בשמירה על כשרות האוכל. וכך מצווה התורה להבדיל בין הבהמה והעוף הטהורים לבין הטמאים. קדושה זו מייחדת את מהעמים.
דין האוב והידעוני (כ, כז)
התורה אסרה כבר קודם את הפנייה אל האוב והידעוני וכאן היא מלמדת כי דינם מיתה בסקילה.
(בפרשה 64 פסוקים. סה"כ באחרי-מות וקדושים 144 פסוקים)