בפרשת השבוע, פרשת קדושים (יט, יח), מופיע הפסוק המפורסם "ואהבת לרעך כמוך".
רש"י בביאורו על הפסוק, מביא את דבריו של רבי עקיבא האומר שפסוק זה הוא "כלל גדול בתורה".
מה משמעות דבריו של רבי עקיבא, מה הוא רוצה לומר בכך שהציווי "ואהבת לרעך כמוך", שתאהב את זולתך, יהודי אחר, יהיה מי שיהיה, כמו שהנך אוהב את עצמך - זה "כלל גדול בתורה",
רבי עקיבא מבהיר לנו עד כמה משמעותית מצווה זו של "ואהבת לרעך כמוך".
•
כאשר אנו קוראים את הפסוק הזה, מתעוררת שאלה, באם ישנו ציווי של התורה לאהוב כל יהודי עד כדי "כמוך" - אזי לכאורה אין כל צורך שהתורה תפרט ותמנה מצוות רבות, אין כל צורך לצוות על איסור גנבה, איסור גזל, איסור נקימה ונטירה ושאר המצוות שבין אדם לחברו -
באם אני אוהב את זולתי כמו שאני אוהב את עצמי, אזי לבטח שלא אגנוב ממנו, לא אגזול אותו, לא אנקום בו וכדומה, לשם מה על התורה לפרט ולכתוב את כל המצוות הללו.
לשם כך אומר רבי עקיבא, שאמנם נכון, כל המצוות הללו הינם פרטים הנגזרים ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", אבל דרכה של התורה היא לכתוב ציווי שהוא "כלל", ולאחר מכן לכתוב גם את ה"פרטים" של המצווה הכללית.
למשל מצוות בניית המקדש, ראשית התורה כותבת את ה"כלל", היא מורה לנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולאחר מכן היא מפרטת את ציווי פרטי המשכן, ממה הוא יהיה עשוי, מה הם הכלים שהוא יכלול, מהי צורתם, ושאר המצוות הנגזרות מהמצווה הכללית של "ועשו לי מקדש".
כך גם כאן, רבי עקיבא אומר שמצווה זו של "ואהבת לרעך כמוך" - "זה כלל .. בתורה", ודרכה של תורה לכתוב הן את הכלל, את המצווה הכוללת, והן את הפרטים שלה, את המצוות הפרטיות.
יתרה מזו אומר רבי עקיבא, בדרך כלל, כאשר התורה כותבת מצווה כללית ומפרטת גם את המצוות שהם הפרטים שלה - אזי הפרטים מופיעים מיד לאחר הכלל ובסמיכות לו,
ואילו המצוות הנגזרות מהכלל של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" - הינן פזורות לאורך התורה כולה, לא כולן נכתבות בפרשת קדושים בסמיכות למצווה זו,
לכן אומר רבי עקיבא, שמצווה זו היא אינה "כלל" רגיל בתורה, אלא "זהו כלל גדול בתורה",
זה כלל מסוג נעלה יותר, "כלל" כוללני יותר, "זהו כלל גדול", כלל שכולל הן מצוות שהם פרטים שלו, וגם מצוות שהם עצמם הינם "כלל" לגבי פרטים שלהם, וכיון שמצוות ואהבת לרעך כמוך היא "כלל גדול", לכן לאו דווקא שהפרטים שלה כתובים בסמיכות אליה.
זהו "כלל גדול - בתורה", כלל גדול שקשור לכל התורה כולה, וכאשר מדובר על כלל שכזה, "כלל גדול בתורה", אזי אין הכרח, וגם בלתי אפשרי, שהפרטים ייכתבו בסמיכות אליו.
•
כאשר אנו לומדים את הפסוק המורה לנו "ואהבת לרעך כמוך", שהאהבה ליהודי אחר צריכה להיות "כמוך", כמו שאני אוהב את עצמי -
נשאלת השאלה, כיצד ניתן ליישם ציווי זה, איך אפשר לצוות על אדם לאהוב. ציווי על רגש - הוא לא כמו ציווי על עשיה.
באם מצווים עלי לעשות משהו, ציווי על עשיה פיזית - הדבר בכוחי, אני יכול לבצע זאת. אבל לצוות על רגש, שהלב יתחיל לאהוב - הכיצד ניתן לצוות זאת.
איך אפשר לצוות על כל יהודי שעליו שלבו צריך לאהוב כל יהודי ויהודי, יהיה מעמדו אשר יהיה. כיצד ייתכן שאצל כל יהודי תהיה אהבה לזולתו ברמה של "כמוך", כמו שהוא אוהב את עצמו, ובלשונו של הרמב"ן בביאורו על הפסוק: "לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו".
אך כאשר נתבונן מי הוא זה שטבע ותבע את הביטוי הזה, ייקל עלינו להבין את האמרה הזו, ומהי הדרך למימושה.
את הביטוי ש"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" - אמר רבי עקיבא.
הגמרא במסכת בבא בתרא (י) מספרת על ויכוח שהתקיים בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע (מפקד רומי שהתאכזר כנגד עם ישראל בימי שלטון אנדריינוס) על העובדה שעם ישראל נותן צדקה ודואג לפרנסתם של העניים.
טורנוסרופוס טען כנגד רבי עקיבא: היות והקב"ה ברא אותם כעניים, הרי שכך רצונו שהם יישארו, ומי שדואג למחייתם - הוא פועל כנגד רצונו של הקב"ה והוא ייענש על כך.
טען רבי עקיבא כנגדו ואמר, שהעובדה שישנם עניים, הינה אך ורק כדי שאנו נדאג להם ונפרנס אותם, וכתוצאה כך גם נזכה בשכר על קיום מצוות הצדקה.
משל לו טורנפוסרופס לרבי עקיבא משל, ממלך שכעס על עבדו וחבש אותו בבית הסוהר וציווה שלא יאכילו אותו ולא ישקו אותו, הלך אחד והאכילו והשקהו. כששמע זאת המלך - וכי הוא לא כועס עליו?
העניים הם העבד של המשל, והעובדה שאין להם מה לאכול, הרי זה בציוויו וברצונו של המלך, הקב"ה, והעובר על רצונו של המלך ומאכיל את העבד-העני - הרי לבטח המלך יכעס עליו.
השיב לו רבי עקיבא במשל זהה: משל למלך שכעס על בנו וחבש אותו בבית הסוהר וציווה שלא יאכילו אותו ולא ישקו אותו, והלך אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך על כך - האם הוא לא ישלח לו מתנה כתודה על כך?
כך אנו, סיים רבי עקיבא את המשל, עם ישראל נקראים בשם בנים של הקב"ה, "בנים אתם לה' אלוקיכם", גם כשאנו חוטאים כלפי הקב"ה, אנחנו נשארים "בנים" שלו, והמפרנס את בנו של המלך - גם אם המלך ציווה לבל יאכילו אותו, המלך מרוצה ושמח מכך.
הנביא ישעיהו (א, ד) טען כלפי עם ישראל: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים, עזבו את ה', ניאצו את קדוש ישראל".
הנביא אומר שעם ישראל הוא "גוי חוטא", עם שחוטא, "עם כבד עוון", עם בעל עוונות כבדים. אבל גם כאשר אנו חוטאים, גם כאשר אנחנו "משחיתים", הנביא עומד וקורא לנו "בנים". אמנם משחיתים, אבל בנים. בכל מצב בו לא נהיה - אנחנו נשארים בניו של הקב"ה.
בפרקי אבות (ג, יד) אומר רבי עקיבא: "חביבין ישראל - שנקראו בנים למקום, שנאמר, בנים אתם לה' אלוקיכם". עם ישראל, כל יהודי, הוא חביב והוא נקרא בשם "בן" של הקב"ה.
כאשר נתבונן בדבריו אלו של רבי עקיבא, כאשר נעמיק במחשבה הזו שכולנו "בנים" של הקב"ה, ברעיון שכולנו אחים, כאשר יהיה מונח אצלינו, כאשר נחוש בעובדה שהיהודי השני הוא אח שלי -
אזי בדרך ממילא נתעורר ברגש של אהבה כלפיו, נתמלא ברגש עז של אהבת אחים.
כאשר נלך בדרכו ובגישתו זו של רבי עקיבא, כשנתבונן בזה שכל יהודי הוא אח שלי, וגם אם הוא "משחיתים", הוא נקרא בתואר הנעלה "בנים" של הקב"ה. כל יהודי, יהא אשר יהא מעמדו, הוא אח קרוב שלי - נוכל להגיע לרגש של אהבה כלפי כל יהודי שרבי עקיבא תובע, ברגש אמיתי של "ואהבת לרעך - כמוך".
(לקוטי שיחות חלק יז)