רוב האנשים זוכרים את ימי ההולדת של הוריהם, אחיהם ואחיותיהם וידידיהם הקרובים.
כשזה מגיע לילדים שלהם הם זוכרים לא רק את התאריך שבו הם נולדו, אלא הם זוכרים גם את היום בשבוע, אם זה היה ביום שלישי או ביום רביעי, ויתרה מזו: הם זוכרים היטב אם זה היה ביום או בלילה וגם נוטים לזכור את השעה המדוייקת של הלידה. אמהות רבות יכולות לומר שהילד נולד בשעה 3:08 דקות בדיוק (בבקשה אל תבחנו אותי אם אני זוכר מתי נולדו כל ילדיי, אני שמח די והותר שאני זוכר לפחות את שמותיהם שזהו הישג גדול לכשעצמו...).
בדיחה: זוגיות לפי תאריך עברי... בזכרון הקולקטיבי של העם היהודי לא זוכרים כמעט יום הולדת. אנו יודעים מתי רשב"י נפטר וחוגגים זאת בל"ג בעומר, אבל מתי הוא נולד? מי יודע. כך גם רוב רובם של גדולי ישראל אנו יודעים לרוב מתי חל יום היארצייט שלהם משום שאז אומרים קדיש ומדליקים נר נשמה, אבל יום הולדת – מאן דכר שמיה.
יוצא מכלל זה הוא הרמב"ם שבנוסף ליום פטירתו המפורסם – כ' בטבת, עם ישראל יודע וזוכר את התאריך שבו הוא נולד, וכן באיזה יום בשבוע ואפילו את השעה המדוייקת של לידתו.
הרמב"ם נולד בערב פסח שחל בשבת, בשעה אחת ורבע בצהרים בשנת 1135 , היום לפני שמונה מאות ושבעים ושתים שנה, כמעט בשעה זו...
בדיחה: תקוות החיים מה אנו אומרים ב'קדיש'? אנו מתפללים שיתגלה ויתגדל כבוד ה' בעולם ושיביא את המשיח בחייכם וביומיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, דהיינו שאנו מבקשים שתפילה זו שיתגדל שמו של הקב"ה תתקיים לא בעתיד הרחוק אלא עוד בימי חייהם של המתפללים.
בתקופת חייו של הרמב"ם היו מוסיפים בקדיש אחרי המילים "בחייכון וביומיכון" את התיבות "ובחיי דמרנא משה בן מימון", עד כדי כך הוא היה נאהב ונערץ על כל העם.
מה המיוחד בדמות דיוקנו של הרמב"ם שעם ישראל כל כך הוקיר והעריץ אותו עד כדי כך שזוכרים לא רק את יום פטירתו אלא גם את יום הולדתו במדוייק?
הרמב"ם קבור בטבריה ועל מצבתו מופיעה פיסקה מעניינת מאד שלא מופיעה אצל שום גדול מישראל מלבדו – "ממשה ועד משה לא קם כמשה". המצבה מעידה על הטמון מתחתיה שמימי משה רבינו ועד רבינו משה בן מימון הספרדי – אלפי שנים – לא קם אחד כמו משה רבינו. מאז משה רבינו ועד הרמב"ם חלפו 50 דורות, ועל זה אומרים שמאז יהושע ועד הרמב"ם לא נמצא אחד כמו משה רבינו (שיחת י"א ניסן תשמ"ה – התוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1697).
מה ייחד כל כך את הרמב"ם יותר מאשר את רבי עקיבא, הלל הזקן, שמואל הנביא ושלמה המלך ועוד ועוד, שהם לא היו בשיעור קומתו של משה ודוקא הרמב"ם זכה לכך?!
בימי חייו של הרמב"ם היו גזירות קשות על היהודים בספרד ובמדינות הערביות. המוסלמים שלטו אז והם הכריחו את כולם לקבל על עצמם את דת האיסלם, יהודים וגם נוצרים. הנוצרים ברחו אפוא למדינות שבהם שלטה הדת הנוצרית, אולם היהודים לא היה להם מקום מקלט לאן לברוח, כי בכל מדינה עשויים להכריח אותם להתנצר. הרבה מהיהודים קיבלו אז כלפי חוץ את הדת המוסלמית והם היו צריכים ללכת מפעם לפעם למסגד ולומר "ה' הוא האלקים ומוחמד הוא נביאו". ברם, בחייהם האישיים הם המשיכו לקיים תורה ומצוות. המוסלמים לא הלכו לבדוק מה עושים הללו בסתר בתוך בתיהם ונתנו להם לחיות את חייהם על פי התורה (בניגוד לנוצרים בספרד שהיתה האינקוויזיציה הולכת ומחפשת בתוך כל בית יהודי, ובמדה ויהודי היה נתפס עם קשר ליהדות היה מעונה ונשרף רח"ל).
באותה תקופה היה איזה רב אחד שלא גר במדינות הללו ומישהו שאל אותו כיצד ראוי להתנהג כלפי היהודים האנוסים הללו שנאלצים כלפי חוץ לקבל את דת האיסלם. הרב הזה שלא חי במדינות הללו ולא התנסה בנסיונות קשים אלו, לא השכיל להבין את מצבם ולעודדם ולנחמם, אלא יצא בשצף-קצף נגדם. הוא כתב שמי שאפילו רק כלפי חוץ מקבל על עצמו את דת האיסלם הוא נחשב ככופר בתורה ואין לו חלק בעולם הבא, וכל המצוות שהוא עושה בסתר בביתו אינן נחשבות לו, ותפילתו לה' היא תפילת תועבה, ואין זו מצוה אלא עבירה וכו' וכו'.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את התחושה שאפפה את היהודים האנוסים בעטיו של המכתב של אותו רב; האנוסים שהיו חזקים בדעתם ובדתם נכנסו לדיכאון ולעצבות גדולה מהדברים שכתב הרב הלז, ושאר העם אמרו לעצמם אם בין כה וכה איבדנו את הקשר שלנו עם אלוקי ישראל – מדוע להמשיך להתאמץ לקיים מצוות וללמוד תורה בסתר מתוך מסירות נפש, טוב יותר לקבל על עצמנו את דת האיסלם מבית ומחוץ.
הרמב"ם שהיה אז בן 26 בערך שמע על כל זה, נחלץ חושים וכתב אפוא ליהודים הללו מכתב ארוך שנקרא "איגרת השמד", זהו מכתב מלא אהבה וחיבה ולימוד זכות על העם היהודי. ראשית הוא מוכיח שהרב ההוא טועה ואינו צודק ומעשיהם אינם בכלל עבודה זרה. לאחר מכן הוא מוכיח את הרב ההוא על פניו כיצד הוא מדבר סרה ולשון הרע על יהודים, והרי אפילו גדולי עולם כמו אליהו הנביא וישעיהו ואפילו משה רבינו כאשר הם אמרו דברי קטרוג על עם ישראל נענשו מיד ע"י הקב"ה, אעפ"י שהם אמרו דברים אמיתיים על עם ישראל. אבל הקב"ה לא יכול היה לסבול שמקטרגים על יהודים, ואתה – מאשים הרמב"ם את הרב המדובר – בא ומעיז לפסול יהודים ולומר שאין להם חלק באלוקי ישראל?!
אנו מוצאים – המשיך הרמב"ם וכתב – שהקב"ה נתן שכר לרשעים עבור מצוות שהם קיימו, כמו עשיו הרשע שעשה את כל העבירות שבעולם ובגלל שקיים מצוה אחת של כיבוד אב נתן לו ה' את שכרו. על אחת כמה וכמה יהודים יקרים אלו "שנאנסו באונס השמד ועושים מצות בסתר" ומוסרים את נפשם לקיים מצוות, בודאי שה' אוהב אותם ויש לקרבם מאד מאד.
כללו של דבר: הרמב"ם מתוך אהבה עצומה לכל יהודי גילה את הקשר העמוק שיש ליהודי עם הקב"ה, קשר שהוא חזק יותר ממה שיהודי אומר בפיו כלפי חוץ, הקשר הזה לא יכול להנתק לעולם!
כאשר מישהו אוהב יהודים בצורה כזאת אין זה פלא שעם ישראל מחזיר לו אהבה גדולה תחת אהבתו, עד כדי כך שזוכרים אפילו את יום הולדתו.
וכמו שעל משה רבינו נאמר "שאוהב ישראל היה", כך גם רבינו משה בן מימון בנוסף לכל מעלותיו שהיה פוסק, רופא ופילוסוף, הרי עיקר כל העיקרים "אוהב ישראל היה" ולכן מצינו שממשה ועד משה לא קם כמשה.