בכל בית כנסת בסיום קריאת התורה יש את המנהג של הגבהת התורה. מסופר על רב אחד שלפעמים היה חולם בשנתו על אדם שמגביה את ספר התורה בבית הכנסת, ולפתע הלה מאבד את שיווי משקלו והספר נוטה ליפול. הרב בחלום מנסה לעצור את נפילת הספר בגופו תוך שהוא צועק: "תזהר! תזהר!", ואז הוא מתעורר וזיעה קרה מכסה את גופו.
לאמיתו של דבר, לחלום הזה יש יסוד במציאות. ספר תורה רגיל שוקל בסביבות 12 – 17 ק"ג, וישנם ספרים ששוקלים אף יותר מכך, בפרט ספרי תורה ישנים ועתיקים. הרבה אנשים יכולים לספר שהם היו עדים ל"כמעט" נפילה של ספר תורה ח"ו.
הסיבה שיהודים כל כך פוחדים מכך, היא משום שכולם יודעים את המנהג שאם ספר תורה נופל חלילה – צריך לצום ארבעים יום. המקור למנהג הזה הוא מכך שכאשר משה רבינו עלה להר סיני לקבל את לוחות הברית, התורה מספרת "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח). לצום כמו משה רבינו ארבעים יום רצופים זה כנראה בלתי אפשרי, אבל לצום ארבעים יום ובכל ערב לשבור את הצום זה אמנם לא קל, אבל אפשרי.
הצורך לצום אינו מוטל רק על אותו אדם שספר התורה נפל מידיו. מסתבר שהוא נמצא בחברה טובה, שכן שכל מי שראה את ספר התורה על הארץ צריך לצום. (דברי שאול למהרי"ש נתנזון). למעשה, ההלכה פוסקת שבמקרה שספר תורה נפל ח"ו, כל הקהילה מכריזה על צום של יום אחד וכולם מתאספים יחד בבית הכנסת ומוסיפים בתורה, תפילה וצדקה, "נהגו העולם להתענות... אם נפל ספר תורה" (שוע"ר או"ח מד, ב). שכן כאשר ספר תורה נופל חלילה, זהו סימן שעל אנשי הקהילה לפשפש במעשיהם ולתקן את דרכיהם. אולם ישנם כאלו שפוסקים שרק אותו אדם שמידו נפל הספר צריך לצום ואילו שאר האנשים שנכחו במקום יתרמו לצדקה (חיד"א).
ישנם בתי כנסת שכל כך מודאגים וחוששים מכך, עד שהם ממנים אנשים מיוחדים שרק הם אחראים להגביה את ספר התורה. בית הכנסת גם מעני ק להם "תעודת כבוד " על כך שהם מצילים, למעשה, את כל המתפללים מצום של ארבעים יום... נראה שלכולם מספיק הצום שעליו אנחנו קוראים בפרשת השבוע – פרשת אחרי- – הצום של יום הכיפורים, ואף אחד לא מחפש לעצמו צומות נוספים.
בתקופה האחרונה נמצא פתרון: רוכשים ספרי תורה חדשים שהם הרבה יותר קלים, שכן היום עושים את הקלף הרבה יותר דק וקל. וכן כותבים ספרי תורה קטנים יותר וגם עצי החיים עשויים מעץ קל יותר.
אולם ככל שספר התורה קל יותר הוא בד-בבד יקר יותר, שכן צריך סופר שיודע לכתוב גם כתב קטן וגם יפה וכו'. המחירים מתחילים בסכום של שלושים אלף דולר לערך ומגיעים עד למאה עשרים אלף דולר עבור ספר תורה.
בבית מדרשו של הרבי – 770 ישנו ספר תורה קטן שהוא הספר תורה של הרבי. מאחורי ספר התורה הזה מסתתר סיפור מעניין מאד.
בעיר סלאוויטא שברוסיה, לפני מאתיים שנה, פעל בית דפוס עברי גדול שהתנהל על-ידי האחים שפירא שהיו חסידים. בכללות, בתי דפוס שבהם הדפיסו ספרי קודש היה דבר די נדיר בימים ההם. הממשלה הרוסית היתה צריכה לאשר כל ספר שהובא לדפוס, ואסרה באיסור חמור להדפיס ספר שלא אושר על-ידי הצנזורה. באחד הימים, אחד הפועלים (כורך במקצועו) בבית הדפוס – שהיה שיכור ידוע – נמצא תלוי, הקהילה היהודית קברה אותו וחשבו שבזה הסתיים הסיפור.
אבל היו יהודים משכילים שלחמו נגד בתי הדפוס החסידיים והלשינו למשטרה שהאחים שפירא הרגו את הכורך מפני שהם חששו שהוא יגלה את ה"סודות" שלהם. שני האחים שפירא נעצרו לאלתר ובמשך שלוש שנים הם ישבו בצינוק בבית כלא בקיוב. החקירה לא הצליחה להוכיח שהיה להם קשר לרצח של הפועל, אבל הם אכן גילו שהם הדפיסו ספרי קודש בלי אישור של הצנזורה.
פסק הדין היה שעליהם לעבור בין שתי שורות של חיילים שאוחזים פרגולים בידיהם, ולקבל מהם 1500 מלקות.
בערב ראש חודש אלול תקצ"ט ( 1837 ) נעמדו בככר השוק שתי שורות של חיילים, כל שורה של מאתיים וחמישים חיילים, ועל האחים היה לעבור ביניהם שלושה פעמים. במידה והם יצאו חיים אחרי סדרת המלקות הללו – הם יישלחו לסיביר לכל ימי חייהם. האחים התווכחו ביניהם מי יעבור ראשון, כי אף אחד לא רצה לראות בסבלו של אחיו, עד שלבסוף הצעיר הלך ראשון.
הם הורידו ממנו את בגדיו העליונים ורצו להוריד גם את הכיפה שלו, אבל אז הוא הודיע שללא הכיפה לראשו הוא לא זז ממקומו, והם הסכימו אפוא שישאר עם הכיפה לראשו. הם קשרו את ידיו לאחור ואז הוא הלך לצעוד וללכת בין השורות.
לפתע הוא נעצר, כי הכיפה נפלה מראשו ונמנע ממנו להרים אותה, שכן ידיו היו קשורות וכבולות. הם המשיכו להכות אותו באכזריות, אבל הוא לא זז ממקומו. עד שהקצין נתן פקודה לעצור את המכות והוא בעצמו ניגש והרים את הכיפה והניח אותה על ראשו של היהודי. הוא המשיך לצעוד בין השורות והם המשיכו להצליף בו.
אחרי סדרת המלקות, האחים נשארו בחיים. אחרי שהפעילו לחצים רבים הם לא נשלחו לסיביר, אלא נכלאו בבית סוהר בתוך מוסקבה וישבו שם במשך שנים רבות. רק עם מותו של הצאר ניקולאי הם זכו לחנינה ושוחררו ('שיחות לנוער' כרך ד חשון תשכ"ז).
במהלך שנות ישיבתם של האחים שפירא בכלא הרוסי, הגניבו אליהם לתוך הכלא ספר-תורה קטן. אותו ספר תורה שהיה בכלא עבר בירושה מאב לבן עד שלבסוף רכש אותו חסיד חב"ד בארץ ישראל והביא אותו מתנה אל הרבי שנהג לרקוד עם הספר הזה בהקפות של שמחת תורה.
ייתכן שבמקום ליצור ספרי תורה קטנים וקלים, נכון יותר לגדל יהודים חזקים שיוכלו להרים ספרי תורה כבדים. ואין הדברים אמורים רק ביהודים חזקים ובריאים בגשמיות אלא יתרה מזו – יהודים חזקים ברוחניות שמבינים את קדושת ספר התורה, ובכל מקרה יהיה להם את הרצון והכוח להרים אותו ולאחוז בו.
סבי הרב אהרן חזן ע"ה סיפר שהוא השתתף פעם בשמחת תורה במנין מחתרתי של חסידי חב"ד ברוסיה הקומוניסטית. אם בכל בית כנסת אומרים 'לחיים' בשמחת תורה, הרי שאצל חסידים על אחת כמה וכמה, ובפרט ברוסיה של השנים ההן, היהודים הרוסים באמת ידעו לומר 'לחיים' כמו שצריך. סבי סיפר שהוא הבחין בחסיד ר' יונה כהן ע"ה שוכב שיכור לחלוטין על רצפת החדר ולא ניתן היה להזיז אותו. לפתע ניגש אליו הגבאי וקרא: ר' יונה, רוצים לכבד אותך עם הקפה לקחת את ספר התורה.
לפתע ר' יונה התרומם וקם על רגליו, נטל את ספר התורה בידיו ורקד זמן-מה. אחר-כך הוא מסר את הספר ליהודי אחר ומיד נפל על הרצפה באפיסת כוחות. סבי אמר לי שאז הוא הבחין את עומק קבלת העול של חסיד. לר' יונה היתה כזאת קבלת עול ופחד מהתורה, וזה נתן לו את הכוח להתגבר על שכרותו.
במקום להשקיע הון רב בספרי תורה קלים, מוטב להשקיע את הכסף בחינוך יהודי שיגדלו דורות של יהודים חזקים ובריאים שיוכלו לשאת את הכובד הגשמי ואת העול הרוחני של התורה בכבוד ובשמחה.
- עוד על ספרי תורה: ספר תורה