בהיסטוריה היהודית דורות על דורות יהודים מסרו את נפשם למען אמונתם, החל ביהודי הראשון, אברהם אבינו, שנזרק לכבשן האש והיה מוכן להקריב את בנו על מזבח אמונתו. מאז יהודים בכל הדורות הלכו בדרך שסלל אברהם אבינו, ועד הדור האחרון כאשר יהודים ברוסיה הסובייטית נאלצו לעמוד בניסיונות שאילצו אותם למסור את נפשם בגשמיות כדי לשמור תורה ומצוות.
כידוע ברוסיה היו מוכרחים ללכת גם בשבת לבית הספר כי שם היה חוק חינוך חובה, וכל ילד היה מחוייב לבוא בכל יום לבית הספר, אלא אם כן הוא חולה. כל פעם מחדש התעוררה הבעיה מה לעשות עם שבת. בשבת הראשונה - הילד חולה, בשבת השניה כואבת לו היד, בשבת השלישית הוא מופיע בבית הספר עם תחבושת על היד וכך אינו מחוייב לכתוב. אבל כמה פעמים אפשר לשחק בצורה כזאת?! ובנוסף לכך, בימי החגים והמועדים שחלו באמצע השבוע, כמו פסח וכו', גם היו בעיות קשות. סבא שלי כתב ספר שמתאר את חיי היהדות ברוסיה ומופיעים שם כמה פרקים נכבדים על מסירות הנפש שלהם למען השבת כאשר ילדיו לא הלכו לבית הספר בשבתות.
הסכנה היתה כה גדולה עד שרצו לשלוח אותו ואת אשתו לכלא, ואז לקחת את ילדיהם לבתי- ילדים ולהעניק להם שם חינוך קומוניסטי טוב והגון. ברגע האחרון הם הצליחו בעזה"י לעזוב את רוסיה לפני שהקומוניסטים הצליחו להוציא את התוכנית אל הפועל.
עוד סיפורים ועובדות על מסירות הנפש ברוסיה היום ב"ה אין לנו את הנסיונות הללו. אין צורך שאף אחד יקריב את חייו למען היהדות. הנסיון של היום הוא לחיות כיהודי ולא למות כיהודי. יותר קשה לחיות כיהודי מאשר למות כיהודי, שכן עם כל הסכנה והקושי המיתה היא נסיון חד-פעמי. אבל לחיות כיהודי זהו נסיון שחוזר ובא בכל יום ובכל שעה, וצריכים על כך כוחות מיוחדים כדי לעמוד בנסיון הזה כל פעם מחדש. ככל שהחיים טובים וקלים יותר - כך הנסיון גובר וגדול יותר. ראו: ניסיונות. מומלץ: בדיחה: לחיות על קידוש ה'... כאן אנחנו צריכים לחפש מהי השיטה הטובה והמועילה ביותר לעודד חיים יהודיים, ולתת ליהודי מוטיבציה משמעותית לחיות כיהודי (בכל הבא לקמן ראה באריכות בשיחת א' דר"ח אייר תשמ"א).
שלושת החודשים הללו בלוח השנה היהודי הם הפתרון לשאלה שלנו. כעת אנחנו נמצאים לפני חודש אייר, לאחר שעברנו כמעט את כל ימי חודש ניסן, ולפניו את חודש אדר. כל אחד משלושת החודשים הללו, אדר-ניסן-אייר, יש לו מהות מיוחדת שמסמלת ומאפיינת אותו.
חודש אדר מתאפיין בשמחה הגדולה של ימי הפורים, וכמו שההלכה קובעת שמשנכנס אדר מרבים בשמחה. בגלל יום הפורים נהפך כל החודש לחודש של שמחה, וגם במגילה אנו קוראים על "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה". עד כדי כך שכאשר יש ליהודי משפט עם גוי כתוב בגמרא שישתדל לקיים את המשפט בחודש אדר כי אז בריא מזלי'. רואים אכן בפועל שהשמחה של פורים היא שמחה בלתי מוגבלת, אומרים 'לחיים' ויוצאים מכל ההגבלות. משא"כ השמחה של שאר החגים, פסח, שבועות וסוכות, שעליהם נאמר בתורה "ושמחת בחגך" אינם דומים בפועל לשמחה המאפיינת את פורים שהיא חזקה ועוצמתית יותר.
כשחושבים על טעם הדברים, מוצאים דבר מעניין. בחג הפסח שמחים בגלל יציאת מצרים. מסופר במדרש שכבר מראש השנה בטלה עבודה מאבותינו, כלומר, שהשעבוד והצרות הפסיקו במצרים כבר קודם לכן מראש השנה. לכן כשעם ישראל יצא בפועל ממצרים בפסח - לא היתה זו הפתעה כ"כ גדולה, שכן תהליך הגאולה התארך כחצי שנה והחל בפועל מראש השנה, ולכן לא היה כאן את גורם ההפתעה.
כך גם לגבי חג הסוכות שהשמחה היא בגלל "חג האסיף" - מאחר שבין היגיעה של עבודת האדמה ועד השמחה של חג האסיף יש הרבה זמן, אין זה שינוי מן הקצה אל הקצה, ולכן השמחה אינה שמחה כל כך עוצמתית, וכך גם לגבי חג השבועות.
אבל בפורים עד הרגע האחרון הם חיו בפחד מוות כפשוטו, הם חששו שיהרגו אותם. ואז לפתע באותו יום התרחש הנס מן הקצה אל הקצה, "ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים הנה בשונאיהם".
ולכן שמחת הפורים היא שמחה ללא הגבלות כלל, שכן ההפתעה והמהפך הקיצוני הביאו ליציאה ספונטאנית מכל ההגבלות. כל חודש אדר מתחילתו ועד סופו מתאפיין אפוא בשמחה של פורים והוא נקרא חודש השמחה.
המאפיין של חודש ניסן הוא חודש הגאולה. חג הפסח מסמל את היציאה ממצרים, וכל החודש סובב סביב חג הפסח. גם בחז"ל הוא נקרא "חודש הגאולה" ואין אומרים תחנון כלל בכל ימי החודש. בחודש זה אנו משוחררים מהיצר הרע ואין לנו כל עסק שהוא עם הרע, שכן בחודש ניסן אדם חש בן-חורין לחלוטין.
חודש אייר מתאפיין במוטיב מיוחד שאין למצוא כדוגמתו בכל חודשי השנה. כל יום מימי חודש אייר קשור עם מצווה מיוחדת - מצוות ספירת העומר. זהו הענין שמאפיין את חודש אייר שבכל יום ויום בו יש מצוה מיוחדת שקשורה ליום הזה. ואם-כן חודש אייר הוא חודש המצוות שכן בכל יום יש לאדם תזכורת כי עליו לקיים מצווה. זהו למעשה תפקידו בחיים כי קיום המצוות הוא כל התכלית והמטרה שלו עלי אדמות. מצווה מלשון צוותא וחיבור, לקשר ולחבר את העולם עם הקב"ה, כלומר, שהעולם יכיר שיש בורא ובעה"ב עליו. וכן היהודי בעצמו
- על-ידי המצוה שהוא מקיים בכל יום - מתקשר ומתחבר יותר ויותר עם הקב"ה ועולה מדרגא לדרגא בכל יום ויום.
כשיהודי מעוניין אפוא לפעול על עצמו, או על זולתו, לעשות מצווה, הדרך לכך היא פשוטה: אדר-ניסן-אייר. ראשית כל עליו לפעול על עצמו את ענין השמחה, להכנס למצב רוח טוב. כמו שאנו מוצאים בגמרא את הנהגתו של רבה שלפני שלימד תורה לתלמידיו אמר לפניהם מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן. הרעיון הזה של לפתוח דרשה עם בדיחה זהו לא רעיון שהמציאו במאה שנה האחרונות, זה מגיע מהתלמוד, שכן רק אחרי שבן-אדם שרוי במצב רוח טוב ונינוח יש לו פתיחת הלב והמוח.
לפיכך בראש ובראשונה צריך האדם לפעול על עצמו את ענין השמחה שהיא מוציאה אותו מכל המיצרים והגבולים האישיים שלו. ברגע שהוא נמצא בשמחה ובמצב רוח טוב הוא חש מרומם יותר ואז - בדרך ממילא - נופלות כל המחיצות וההגבלות השגרתיות, כולל ההגבלות שבין אדם לחבירו, ואז הוא יכול לקיים ולפעול בעולם את כל הדברים הטובים והחיוביים.
כשאדם קם בבוקר, בראש ובראשונה עליו לפעול על עצמו להיות במצב רוח טוב. אם הוא יזכור את העובדה הפשוטה שהקב"ה בחר בו מתוך מיליונים רבים שדווקא הוא יהיה יהודי ובנו בכורו של הקב"ה, זה יוציא אותו מכל החלומות הרעים של הלילה החולף ויכניס אותו למצב רוח של עשיה בפועל ממש.
סיפור מומלץ: אנקדוטה: שלא עשני גוי בואו ננסה את זה לכמה ימים, ונראה כיצד זה עובד...