מסופר על הרה"צ רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, שפעם מצאוהו באור בוקר רוקד בשמחה גדולה. על השאלה לשמחה זו מה עושה, ענה, שכאשר התעמק בברכת השחר בפירוש הברכה "שלא עשני גוי", והתבונן ממה ניצול ומה טוב חלקו גורלו וירושתו שהוא יהודי, הנה אין לך שמחה גדולה מזו.
גירסא אחרת:
דלקה פרצה בברדיטשוב. בתים רבים נשרפים באש המשתוללת, והון ורכוש כלים והולכים בין הלהבות וענני העשן. לחוצים ודחוקים, מבוהלים ודחופים ושפופי ראש מתהלכים בעלי-הביתם-לשעבר ברחובות המפוייחים, וסופקים את כפיהם ביגון וביאוש על עולמם החרב למול עיניהם.
באחד הרחובות, לפני בית בוער, רואים פתאום מישהו רוקד. המחזה מסקרן והמשונה מושך את בריות לעמוד על זהותו של הרוקד, ומה ראה לשמוח בשעה קשה שכזו.
סרים אצל הרוקד. ובכן, מיהו? לא אחר מאשר רב העיירה, הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע.
פערים הבריות עיניים תמיהות ובוחנים את הבית, שמא יש סיבה לשמוח באובדנו? ואולם, לא ולא, הבית הוא ביתו שלו, של הרב! אם כן, שמחה זו מה עושה?!
מקצת האנשים כבר מנידים ראש בכאב, הם חוששים שמא הכביד האסון על לבו של הרב הזקן ודעתו אינה צלולה, חלילה...
אחרים ניגשים אל הרב ושואלים אצלו לפשר שמחתו התמוהה.
והרב, בפנים צוהלות שחדווה פנימית פורצת מהם, מחזיר להם בבת שחוק של שלווה: "כשהגעתי הנה, וראיתי את ביתי עולה בלהבות, תקף אותי היאוש ונדמה היה לי שכל עולמי חרב. אולם, מיד נזכרתי שיהודי אני ויש לי נשמה אלוקית, תורה ומצוות וקרבת ה'. עכשיו - ממשיך הרב ואומר - תארו לעצמכם, אלמלא, חלילה, הייתי גוי ככל הנכרים שבעולם, כי אז אכן כל עולמי היה אובד! אם כן, מה נאה לי לשיר ולהודות ולשבח לה' יתברך שיהודי אני, ורכושי האמתי והיקר אינו יכול להיפגע לעולם!..."