הרב אלי וולף
פרשת קדושים זו פרשה שיש בה מצוות רבות מתוך תרי"ג (613) המצוות, ספר 'החינוך' מונה בפרשה זו חמישים ואחת מצוות.
גם הנושאים בהם עוסקים המצוות שבפרשה הינם מגוונים: יש בה מצות שהם בקטגוריה של "בין אדם למקום", יש בה דינים שהם "בין אדם לחברו", היא עוסקת גם במצוות הקשורות עם גידולי הקרקע בארץ ישראל, דיני מתנות עניים, דינים הקשורים בהקרבת קרבנות, ועוד.
כאשר אנו מתבוננים בפסוקים, נבחין שבשונה מכל שאר הפסוקים והמצוות, בהם התורה אומרת מה צריך ומה אסור לעשות, ללא כל תוספת, הרי בפסוק העוסק בדיני 'מידות ומשקלות', הפסוק המדבר על כך שהמאזניים ואבני-השקילה צריכים להיות מדוייקים (קדושים יט, לז) – התורה מזכירה את העובדה שהקב"ה הוציא אותנו מארץ מצרים:
"מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".
דבר זה דורש ביאור, מה מיוחד בנושא זה של 'מידות ומשקלות', שדווקא בו, בשונה מכמעט כל החמישים המצוות האחרות, התורה מזכירה את יציאת מצרים.
כאשר לומדים בתלמוד את הסוגיה העוסקת בדינים אלו (בבא מציעא סא), אנו רואים שאיסור משקלות לא מדויקים אינו נובע רק מהעובדה שאני גורם בהם נזק ללקוח, האיסור הוא לא בגלל שבאמצעותם אני גונב את זולתי – אלא האיסור הוא על עצם עשייתם, גם בטרם שאני משתמש בהם. ובלשון הגמרא: "לעבור עליו משעת עשיה", מרגע עשיית משקולת זו – אני עובר עבירה.
וכפי שהרמב"ם בספרו (הלכות גניבה פרק ז) כותב "כל מי שמשהה בביתו מדה חסרה – עובר בלא תעשה". האיסור במשקולת-חסרה אינו מתחיל ברגע שאני גורם חסרון ונזק כספי לחברי, אלא בעצם העובדה שאני "משהה בביתי", אני מניח ברשותי משקולת-חסרה - אני עובר על איסור התורה.
יש להבין מה כל כך שלילי במשקולת-חסרה, שעצם שהייתה בביתי מהווה עבירה.
•
משקולת-חסרה שונה מכל סוג אחר של גניבה או הונאה.
בגניבה והונאה מהסוג הרגיל, הגנב עושה מעשה שנובע מתנועת-נפש אחת, הוא רוצה לקחת את ממונו של חברו.
לעומת זאת משקולת-חסרה זו פעולה שיש בה שתי קצוות מנוגדות של תנועות נפש.
עצם העובדה שהוא מודד ושוקל לחברו – זה ביטוי של התחשבות בזולת, הוא עושה פעולה המבטאת את העובדה שהוא לא רוצה להונות את הזולת, לא לגנוב אותו. הוא הרי מודד עם משקולת. אך יחד עם זאת, זו מדה-חסרה, בפעולה זו עצמה - הוא גונב את חברו.
משקולת-חסרה זו, היא לא רק גניבת כספו של הזולת, אלא היא ביטוי של מידה מושחתת אצל המוכר, זו ערמומיות של המוכר.
בגלל הביטוי הכפול של משקולת שכזו, משקולת שמבטאת שקר במסווה של אמת, התורה אוסרת לאדם לא רק להשתמש בה, אלא אפילו לא להחזיק אותה בביתו. היא אוסרת להשהות אותה בבית.
תוכנם של 'מצוות מדות ומשקלות' הוא לשלול מהאדם את הערמומיות הזו כלפי עצמו. משקולת חסרה שנמצאת בבית - גם לפני שמשתמשים בה עם גניבה במסווה של התחשבות ואמת מול הזולת - היא ביטוי של מידה מושחתת של האדם אפילו ביחס לעצמו.
•
דבר דומה אנו מוצאים בסיפור יציאת מצרים.
כעונש על כך שהמצרים השתעבדו בעם ישראל בהיותם במצרים, הקב"ה העניש אותם בעשר מכות.
אך כאשר הקב"ה העניש אותם, יכלו המצרים לבוא בטענה כלפי הקב"ה, מדוע הוא מעניש אותם – הלא הוא עצמו אמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", בניך ירדו למצרים, הם יעבדו את המצרים, המצרים יענו אותם. כך שכבר נגזר על עם ישראל השעבוד – ומדוע הם נענשים על כך שהם השתעבדו בעם ישראל.
כותב על כך הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה): שאכן הקב"ה גזר שהאומה המצרית תשתעבד בעם ישראל, אבל "כל אחד ואחד מאותן המצרים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם – הרשות בידו. שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם".
הקב"ה גזר שעם ישראל ישתעבד במצרים, אבל הוא לא גזר שמצרי פלוני יכה את היהודי. והעובדה שמצרי מסוים זה השתעבד ביהודי – הוא עשה זאת מרצונו ומבחירתו המלאה, מצד רוע ליבו. הוא לא היה מחויב לעשות זאת. הוא מצד היותו מושחת, בחר להכות ולהשתעבד ביהודים, ועל כך הוא נענש.
כך שהעונש שהמצרים קיבלו, אינו על הנזק שהם גרמו ליהודים, כי הנזק לעם ישראל – כבר היה מוכתב מראש בגזירתו של הקב"ה, "ועבדום ועינו אותם".
אלא העונש שהם קיבלו היה בגלל המידות המושחתות שלהם, על רוע בחירתם, על רשעות הלב שלהם, שהם בחרו להתעמר בעם ישראל.
דבר זה דומה לאיסור החזקת מדה-חסרה. התורה לא כותבת כאן שיש איסור לגרום נזק כלכלי ליהודי אחר. את זה היא כתבה כאשר היא אמרה "לא תגנובו". אסור לגנוב את כספו של יהודי אחר .
האיסור במידות הוא על המידה המושחתת של בעליה, על המוסר הכפול בעצם החזקת משקולת זו.
לכן דווקא בפסוק זה התורה מזכירה את נושא יציאת מצרים.
•
על עם ישראל נאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם", כל יהודי הוא בנו של הקב"ה. "כי חלק ה' עמו". וכיון שכך, הכיצד זה יכול היצר הרע לגרום ליהודי לחטוא, לעבור עבירה,
הגישה של היצר הרע היא, הוא לא אומר לאדם "עבור עבירה", הוא לא אומר לו תגרום נזק ישיר. אלא הוא מתחיל ואומר לו: שב תלמד תורה, תקיים מצוות כפי שכתוב בשולחן ערוך, אבל תעשה זאת עם 'מדה חסרה', "תשקול" כרגיל – אבל עם מידה חסרה.
או יתרה מזו, תחזיק בביתך שתי משקולות. בעניני תורה ומצוות – תנהג ב'מדה שלימה'. אבל בעניני העולם, במסחר, באכילה ושתיה – תנהג ב'מדה חסרה', תתאים את עצמך ל'מדות' של העולם.
אחרי שהוא מצליח להיכנס ללבו של היהודי בפתח קטן, הוא ממשיך הלאה ומנסה להכשילו בדברים חמורים יותר.
תפקידנו הוא להחזיק "מאזני צדק, אבני צדק", על היהודי להשתמש ב'מדה שלמה' אחת לכל אורח חייו, הן אלו שבתחום הרוחני והן אלו שבתחום הגשמי. היהודי משתמש במדה נכונה ומושלמת של "מאזני צדק" לכל תחומי החיים שלו –
ובכך נזכה ליציאת מצרים, ליציאה מהגלות, ובקרוב ממש.
עוד על אומנותו של היצר הרע
(לקוטי שיחות חלק כז)