ביום ההולדת של זיו שילון, נס ב'אוהל'

תקציר

הרב שמואל רסקין / כ"ה אדר ב' תשע"ד האולם המרכזי של בניני האומה היה מלא מפה לפה, קהל האלפים עמד על רגליו והריע ממושכות לצעיר במדים שעלה לפודיום. האירוע התרחש לפני חודש וחצי, אירוע הצדעה לפעילות חב"ד בארץ, והצעיר היה סרן זיו שילון.

שילון, שנפצע קשה על גדר המערכת, בימים שקדמו למבצע 'עמוד ענן' בשנה שעברה, והיה עד מהרה לסמל של גבורה. עמד מול הקהל הרחב וגולל את סיפורו האישי (לסיפור המלא):

חודשים בודדים אחרי הפציעה, יצא סרן שילון לטיול בארה"ב, עם קבוצה של מצטייני ישראל (שמם של המכונים בטעות: נכי צה"ל. תיקונו של הרבי מליובאוויטש). טיול המצטיינים אורגן ע"י צעירי חב"ד, שעוסקים כל העת בפעילות בין נפגעי פעולות טרור, יתומי ואלמנות צה"ל ומצוייני ישראל.

שיאו של הטיול הוא הביקור ב'אוהל' – קברו של הרבי. מקובל כי הבאים להשתטח על הציון, כותבים מכתב אישי לרבי ומניחים אותו על הציון. סרן שילון שידו האחת נקטעה במהלך הפציעה, וידו השניה אף היא הייתה בסכנה גדולה, התאמץ בכל כוחו לכתוב בעצמו את המכתב. במכתב ביקש שילון רפואה שלמה לידו השנייה, והוסיף כי הוא מבקש סימן שהרבי אכן שומע אותו, ומעתיר בעדו אצל היושב במרומים.

זיו נעמד בתוך האוהל, והקריא את מכתבו, לאחר מכן ביקש מהרב מנחם קוטנר מצעירי חב"ד, שיבחר עבורו פרק בספר התהלים כדי לקרוא. הרב קוטנר סיפר לזיו על המנהג לומר מידי יום את פרק התהילים האישי הנקבע לפי גילו של האדם. "מתי הוא יום ההולדת העברי שלך?" שאל הרב קוטנר, ובירור מהיר גילה כי כעת, כאן ועכשיו, הוא יום ההולדת העשרים וחמש של זיו!

הרב פתח לזיו את פרק כ"ו בתהלים, הפרק ה"חדש" שלו, תוך כדי אמירה שם זיו לב למילה "יד" המופיעה כמה פעמים בוריאציות שונות, ופעם אחת בתוספת הדגש "ימין". זיו ראה בכך אות ברור לרפואת ידו הקרובה.

בתקופה הקרובה התבשר זיו כי לא יצטרך לקטוע את ידו, ותהליך השיקום החל להיות מהיר יותר וטוב יותר. זיו תולה זאת בביקור ההוא באוהל של הרבי.

הסיפור המלא

דניאל גורדון (הסיפור הבא פורסם בספר 'השגחה פרטית' בהוצאת 'לדורות'. לחצו כאן כדי לרכוש את הספר. המערכת)

רצועת עזה, גדר המערכת. חשון תשע"ג. כוח צה"ל שנע לאורך גדר הגבול, זיהה מטען חשוד סמוך לאחד השערים בגדר. סרן זיו שילון, מפקד-פלוגה מוערך, בן 24 בעת התקרית, יצא לפעולה ונפגע אנושות לאחר שהמטען הופעל בשלט רחוק, התפוצץ וקטע את ידו.

"היה זה סמוך לשעה שתיים לפנות בוקר", סיפר סרן שילון לאמצעי התקשורת מאוחר יותר. "זחלתי לשם לבדי, כי חששתי שמישהו אחר ינסה לעשות זאת וייכשל. פחדתי להיפגע כי המחבלים פועלים בחכמה, הם למדו לנצל את ימי הערפל כדי להניח מטענים ליד הגדר. הייתה לי תחושה שאני עומד להיפגע אבל ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות".

לאחר שהתעשת, הוא הרים את עצמו מהקרקע ורץ לג'יפ שלו מחשש שמחבלים יחטפו אותו. הוא עשה זאת כאשר ידו האחת נקטעה ונותרה על הגדר, וידו השנייה מדממת. הוא צעק לחובש שנבהל למראה עיניו, שיפעל מהר כי הוא פצוע. "תתעשת", אמר לו, "שים עלי חוסם עורקים ותעיף אותי לבית חולים כי אחרת אני אמות".

בעקבות פעולתו ההירואית הוצג סרן זיו שילון באמצעי התקשורת כסמל לאומי, אך הוא עצמו נפגע קשות. הוא איבד את ידו השמאלית ואילו ידו הימנית התרסקה וחדלה מלתפקד. הוא הועבר בבהילות לבית הרפואה 'סורוקה' בבאר-שבע לייצוב מצבו, לאחר שהוגדר בסכנת חיים מידית. מאוחר יותר, הוא הועבר לבית הרפואה 'תל-השומר' לטיפולים נוספים. מאז ועד עתה, הוא נמצא בתהליך שיקום מייגע.

רבים בצה"ל ראו בפגיעתו את הקש ששבר את קש הגמל, והביא לפתיחתו של מבצע 'עמוד ענן' שבמסגרתו תקף הצבא אלפי יעדים ברצועה עזה ובמקביל נורו מהרצועה אלפי רקטות לעבר יישובי ישראל.

•

מיד עם היוודע דבר פציעתו של סרן זיו שילון, החל השליח הרב מנחם קוטנר - העומד בראש מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור - בהענקת סיוע ועידוד לחייל הפצוע ולבני משפחתו. הוא ליווה את הפצוע באופן אישי ויצר עמו קשר חם ולבבי, בניסיון לסייע לו התגבר על המצוקות והקשיים הנפשיים שהתחוללו בקרבו בעקבות המהלומה האנושה. קצין צעיר ומצליח, שאיבד את ידיו וחלומו נגדע.

"כמה חודשים אחרי הפציעה", מספר הרב קוטנר, "לאחר שזיו קצת התחיל להתאושש אבל עדיין היה במצב נפשי לא פשוט, הוא קיבל אישור מהרופא וצירפתי אותו למשלחת של חיילים נפגעים שאנו מוציאים לניו-יורק כבר מספר שנים. השנה זה היה בל"ג בעומר".

"היינו במשך עשרה ימים בניו-יורק. לקחנו את המשלחת שהורכבה מחיילי צה"ל שנפצעו באירועים שונים לאתרים ולאטרקציות הכי נחשבות שניו-יורק יכולה להציע לתייר. דברים שתייר ישראלי ממוצע אפילו לא חולם להגיע אליהם. סיור בהליקופטר מעל מנהטן, כניסה למשחק של בייסבול במושבי אח"ם, סיור אופנועים למשך יום שלם ועוד אטרקציות מרהיבות המותאמות במיוחד לנכים.

"את יום שישי אנו מקדישים ליום של קדושה. מהמלון שבמנהטן אנו נוסעים לאוהל ומשם ממשיכים לחדרו של הרבי בבניין 770. לאחר מכן אנו עורכים סיור מודרך בשכונת קראון-הייטס. תמיד מעניין לראות את התגובות של החיילים הישראלים, כאשר הם רואים באמצע אמריקה הגדולה חסידים מתכוננים לשבת. זו אוירה מאוד סוריאליסטית בשבילם.

"כאשר נסענו באוטובוס מהמלון במנהטן לאוהל, לקחתי לידי את המיקרופון באוטובוס. חשבתי ביני לבין עצמי, איך אני מכין אותם לקראת הביקור האוהל הקדוש ובסופו של דבר החלטתי לספר להם כיצד חסיד אותנטי ניגש לאוהל, עם כל ההכנות הכרוכות בכך. בעקבות הדברים שאמרתי, כמה חיילים אפילו נכנסו למקווה וטבלו לפני כניסתם.

"לפני הכניסה לאוהל עצמו, חילקתי למשתתפים דפים חלקים ועט והכתבתי להם את הנוסח המקובל לכתיבת פדיון-נפש. הסברתי להם כיצד עליהם לכתוב את שמם ושם אימם ולאחר מכן כל אחד ייקח את הזמן שלו ויכתוב לרבי את כל מה שעל ליבו, עבורו ועבור בני משפחתו. כל אחד יכול לכתוב ולבקש ככל העולה על רוחו.

"בלוח הזמנים של יום שישי, הוקדשה שעה לביקור באוהל. אבל למעשה, רק כתיבת המכתב ערכה כמעט שעה. הם ישבו עם מצח מכווץ ויד על הרקה, בריכוז גבוה מאוד. הם הרגישו היטב את גודל המעמד וכיצד הרבי אוהב כל יהודי, הרבי אוהב אותם.

"יחד עמם התיישב גם סרן זיו שילון, ולמרות הפרוטזה שהותקנה על-ידו הוא עשה מאמץ עצום לכתוב בעצמו את כל המכתב ללא סיועו של איש. הוא נעזר לשם כך במלקחיים מיוחדות, בהעדר אצבעות מתפקדות, ובאותיות קידוש לבנה, לאט לאט, הוא רשם את שמו ואת שם אמו.

"כאשר כולם סיימו לכתוב, הקבוצה כולה נכנסה יחד אל האוהל. התמקמתי בנקודה מסוימת וביקשתי שכל אחד מהם ייגש אלי כאשר נוח לו ויחדיו נאמר את פרק התהילים המיוחד שלו הנקבע לפי מספר שנותיו.

"בזה אחר זה, הגיעו אלי החיילים וקראנו יחדיו את פרקי התהילים. לאחר מכן כל אחד מהם קרא את מכתב פדיון-הנפש וכפי הנהוג קרע את הדף והניח אותו על האוהל.

"כאשר הגיע תורו של זיו, שאלתי אותו בן כמה אתה, כדי לדעת איזה פרק תהילים צריך לומר. הוא ענה שהוא בן 25 וכך התחלנו יחד לומר את פרק כ"ו בתהילים. אחרי שקראנו את כל הפרק מילה אחר מילה, הוא לפתע פנה אלי ואמר שהוא טעה, הוא בעצם רק בן 24. בעוד עשרה ימים יחול יום הולדתו ורק אז הוא יהיה בן 25.

"אם כך" הבהרתי, "קראנו את הפרק הלא נכון וכדאי שכעת נקרא יחד גם את הפרק הקודם בתהילים, פרק כ"ה". קראנו יחדיו את כל הפרק ולאחר-מכן למרות הקושי העצום הכרוך בכך, הוא התעקש לקרוע את הפתק בעצמו ולהניח אותו על האוהל.

"יצאנו מהאוהל. בין החיילים היו כמה מהם שבכו בדמעות שליש שלא ניתן לתאר. הם היו ממש בעולם אחר לגמרי. עלינו על האוטובוס והמשכנו בנסיעה אל עבר 770. אחד מהם היה כל כך מרוגש, שהוא המשיך לבכות כל הדרך מהאוהל עד ל-770. סערת הרגשות בה הוא היה נתון הייתה כה אינטנסיבית, שהוא לא היה אפילו מסוגל לרדת מהאוטובוס ולהיכנס לחדרו של הרבי.

"לאחר הביקור בחדר והסיור שערכנו בשכונה, שבנו למנהטן כדי להתכונן לשבת. את סעודת ליל השבת חגגנו כאורחיו של בית חב"ד באפר-איסט-סייד מנהטן בהנהלתו של השליח הרב אוריאל ויגלר. זו הייתה סעודת שבת מפוארת בהשתתפות חמש מאות איש מבני קהילתו, וחברי המשלחת היו לאורחי הכבוד.

"תוך כדי שהחיילים מתיישבים, ניגש אלי זיו ומבקש להתיישב לצדי. הוא חיכה שהארוחה תתחיל, ואז אמר לי: "תשמע מנחם, אני רוצה לדבר אתך על משהו. תראה, אגיד לך את האמת, יצאתי מהרבי בהרגשת מועקה קשה מאוד".

"מה קרה?" נדרכתי, וזיו ענה: "לפני שנכנסתי לאוהל באה לי מין מחשבה כזאת, תחושה פנימית חזקה, שאם בפרק התהילים שאתה תקרא איתי יהיה רמוז שלוש פעמים את המילה יד, זה יהיה אות וסימן שהרבי יברך אותי והיד שלי תתרפא".

"זיו המשיך וסיפר כי הרופאים בסורוקה רצו לקטוע לו גם את יד ימין, אבל הוא התעקש שלא לקטוע את היד. הרופאים אמרו לו שהסיכוי שהיד הימנית תחזור לתפקד היא אפסית ולכן עדיף לו לקטוע אותה כדי שלא תגרום לנזקים, אבל הוא המשיך להתעקש שהם יבצעו ניתוחים וטיפולים ובלבד שהיד לא תקטע.

"כאשר קראת איתי את הפרק הראשון, פרק כ"ו בתהילים", המשיך זיו לספר, "מצאתי שם שלושה רמזים והתמלאתי באושר. נאמר שם "ארחץ בניקיון כפיי" (פסוק ו'), ואחר כך גם נכתב "אשר בידיהם" (פסוק י') שמשמעותו כמה ידיים. גם נכתב שם "וימינם" (פסוק י"א), רמז נוסף ליד הימנית שלי שעליה אני נאבק.

זיו המשיך ותיאר את תחושותיו. "ראיתי בכך סימן מוחשי מהרבי ושמחתי מאוד. אבל אז כאשר אמרתי לך שזו טעות ואני למעשה רק בן 24 ואמרנו יחד את הפרק הקודם, פרק כ"ה, שבו לא מצאתי אפילו רמז אחד, הבנתי שטעיתי. מאז אני לא יודע את נפשי. מה אני אמור לעשות עם עצמי. הרבי החליט שלא לברך אותי. אני כבר לא יודע מה יהיה".

"ראיתי כיצד הדבר נוגע לו בציפור הנפש. הוא זה שצריך עכשיו להתמודד עם המצב האיום שבו הוא נמצא בו ואני כמובן לא ידעתי מה לעשות. באותם רגעים הקדוש ברוך הוא שלח את המילים הנכונות לפי וביקשתי ממנו לעזור לי לחשב מחדש בדיוק בן כמה הוא. ייתכן ואתה מסתמך על לוח השנה הלועזי במקום העברי, אמרתי, וביקשתי ממנו שיאמר לי מתי בדיוק הוא נולד.

"התאריך העברי שלי הוא כ"ג אייר", הוא אמר.

"היום היה כ"ג באייר!" אמרתי לו בהשתאות. הוא לא ידע שיום הולדתו העברי חל בדיוק באותו יום! ביום בו הוא זכה להיכנס ולהשתטח באוהל של הרבי. פרק התהילים שקראנו בהתחלה התגלה כפרק הנכון, מכיוון שבאותו יום הוא הפך לבן 25. לשמחתו לא הייתה גבול.

"לאחר צאת השבת, המשכנו בטיול כמתוכנן. ביום שלישי בשבוע, זיו ניגש אלי ואמר שאני חייב לראות משהו. "תסתכל מה קורה", הוא אמר והראה לי את אצבעות ידו הימנית, "תראה אני מסוגל לעשות שלום! האצבעות שלי מתחילות פתאום לזוז".

"מאז פציעתו לא הצליח זיו להניע את אצבעותיו. הרופאים ניסו כל העת לגרום למערכת העצבים לשדר אותות ולהביא לכך שהאצבעות תזוזנה, אך נכשלו במשימתם. רק כעת לאחר שביקר באוהל וזכה לברכת הרבי, הם החלו לנוע. "תראה מה הרבי עשה לי!" הוא זעק בהתפעלות, "ביום ההולדת שלי הרבי רמז לי שהוא ירפא אותי, והנה הברכה מתקיימת!"

מאז ועד עתה, חלה תפנית חדה בהחלמתה של ידו הימנית של זיו. כעת הוא מסוגל להזיז את היד והוא החל לחזור לתפקוד. כברת דרך עוד ניצבת בפניו, אך בזכות ברכתו של הרבי חדלו הרופאים להמליץ על קטיעת היד, וכעת הם מדברים על החלמה מלאה.

עיבוד נוסף

שיחת השבוע 1410 - ט' בשבט ה'תשע"ד זה היה לפני קצת יותר משנה, ביום שלישי, ז' במרחשוון תשע"ג. כוח צה"ל נע לאורך גדר המערכת ברצועת עזה במשימה שגרתית. לפתע התפוצץ לידו מטען נפץ רב-עוצמה.

מעוצמת ההדף נפגע קשה מפקד הפלוגה, סרן זיו שילון. באורח פלא נותר בהכרה, ומיד הבין את חומרת מצבו: ידו השמאלית התרסקה, והימנית שתתה דם רב. מסוק הבהיל אותו לחדר המיון.

שם התחוור כמה קשה הפציעה. הרופאים נאלצו לקטוע את ידו השמאלית. גם הימנית חדלה מלתפקד. זיו עבר סדרת ניתוחים קשים ונכון לו שיקום ארוך.

כבר בימי האשפוז הראשונים התייצב לצידו הרב מנחם קוטנר, מנהל מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור. הוא עודד את החייל הפצוע ואת בני משפחתו. בין השניים התפתח קשר אישי חם ולבבי.

לקראת ל"ג בעומר הצטרף זיו לנסיעה לניו-יורק שארגנו צעירי חב"ד בעבור חיילים פצועים, שהוזמנו להתארח שם מטעם קהילתו של שליח חב"ד במנהטן, הרב אוריאל ויגלר. במסגרת הנסיעה ביקרו גם במקום מנוחתו של הרבי מליובאוויטש ברובע קווינס.

הנסיעה ל'ציון' הרבי הייתה ביום שישי. בשעה שאוטובוס המשלחת עשה את דרכו ממנהטן אל היעד שוחח הרב קוטנר עם חברי הקבוצה, כדי להכין אותם נפשית לקראת הביקור.

הוא סיפר להם על אהבתו של הרבי לכל יהודי, על האכפתיות שלו לכל אדם, ועל יחסו המיוחד למי שמסרו את נפשם למען הגנת העם והארץ. הוא סיפר כי הרבי הציע לכנות את הפצועים 'מצוייני צה"ל', כדי לבטא את מעלתם ולא את היותם פצועים.

הוא גם שיתף אותם בחוויה העוברת על חסיד שמבקר ב'ציון' הרבי, והרחיב על הקשר הרוחני שבין החסיד לרבי. בעקבות הדברים היו כמה חיילים שאף ביקשו לטבול במקווה כהכנה לעלייה על ה'ציון'.

זיו נזקק למאמץ רב כדי לכתוב בעצמו את מכתב הבקשה, שאותו נהוג לקרוא ולהניח על ה'ציון', אך ישב וכתב אות אחרי אות.

כעת פנתה הקבוצה ל'ציון' עצמו. הרב קוטנר המליץ לחיילים לקרוא את פרק התהילים האישי שלהם, המתאים לגילם.

כשניגש זיו לקרוא את פרק התהילים ביקש הרב קוטנר לדעת את גילו. "אני בן עשרים וחמש", ענה הקצין.

הרב קוטנר דפדף לפרק כו, שאותו קורא מי שמלאו לו עשרים וחמש שנים והוא עומד בשנתו העשרים ושש. יחד קראו את הפרק מילה במילה.

כשנסתיימה הקריאה אמר לפתע זיו: "טעיתי. אני עדיין בן עשרים וארבע. יום ההולדת שלי יחול רק בעוד עשרה ימים". הרב קוטנר דפדף לפרק הקודם, ויחד קראו השניים את פרק כה.

במהלך הביקור התחוור לרב קוטנר עד כמה הביקור הותיר חותם על החיילים. כמה מהם בכו בהתרגשות, ועל פני כולם ניכרה התרגשות עזה.

בשבת חגגה המשלחת באפר-איסט-סייד במנהטן, וחבריה היו אורחי הכבוד בסעודת שבת מפוארת, בהשתתפות כחמש-מאות מבני הקהילה המארחת.

הרב קוטנר ישב לצד זיו שילון. במהלך הסעודה פנה אליו זיו ואמר: "אני רוצה לחלוק איתך משהו. יצאתי מהרבי בהרגשת מועקה כבדה".

הרב קוטנר נדרך. "מה קרה?", שאל.

זיו ענה: "לפני שנכנסתי ל'ציון' עשיתי לעצמי סימן שאם אמצא בפרק התהילים שלושה רמזים למילה 'יד' – זה יהיה לי לאות שידי הימנית תירפא. זו הייתה תחושה פנימית לא מוסברת".

זיו תיאר את המאבק הרפואי על יד ימין. הרופאים נטו לכרות גם אותה. הסיכוי שתשוב לתפקד – אפסי, אמרו לו. אך זיו התעקש ובחר לעבור סדרת ניתוחים נוספת.

"כאשר קראנו את פרק כו", המשיך ואמר, "מצאתי את שלושת הרמזים. בפסוק ו הופיעו המילים 'אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי', בפסוק י – 'אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם', ובהמשך היה רמז ממשי ליד ימין: 'וִימִינָם'... כל-כך שמחתי!

"לאחר מכן התחוור שטעיתי בחישוב גילי. בפרק כה לא מצאתי אפילו רמז אחד. מאז אני לא יודע את נפשי. לא קיבלתי את הברכה! מה יהיה?"...

הרב קוטנר נבוך. ליבו נכמר על החייל. הוא ביקש בליבו שהקב"ה ישים בפיו את המילים הנכונות. פתאום הבזיק רעיון במוחו. "אמור לי", פנה אל זיו, "מה תאריך הלידה העברי שלך? ייתכן שהחישוב שלך היה מוטעה כי חישבת על-פי התאריך הלועזי".

זיו הרהר רגע וענה: "כן, התאריך העברי שלי הוא כ"ג באייר".

למשמע הדברים ניתר הרב קוטנר ממקומו: "אתה יודע מה התאריך היום, יום שישי? – כ"ג באייר! היום יום הולדתך העשרים וחמישה! היום אתה מתחיל לומר את פרק כו, ובו אכן נמצאו שלושת הרמזים שחיפשת!". שמחתו של זיו לא ידעה גבול.

ביום שלישי בשבוע הבא ניגש זיו אל הרב קוטנר. "ראה", אמר בקול רועד והרים את ידו הימנית. הוא הניע את האצבעות. בפעם הראשונה מאז הפציעה הן נענו לו. "הברכה מתקיימת!", אמר בהתרגשות גדולה.

בחנוכה האחרון נרשמה עוד תפנית חיובית בהחלמתו של זיו שילון: הוא הדליק בעצמו נר ראשון של חנוכה במרכז הרפואי תל השומר. עיניים רבות זלגו דמעות כאשר אחז את הנר בידו הימנית והעלה אור של ניצחון בחנוכייה.

קשרים

ניסים

הרב שמואל רסקין נסים, נסים ונפלאות. כל אחד מאתנו מכיר עשרות כאלה. חלקם הגדול הכירות קרובה ואישית. אני עצמי מכיר כמה וכמה סיפורים שאירעו בחוג המשפחה המצומצם שלי כאשר ברכה של הרבי הפכה את המציאות. לאחרונה יצאו לאור שני סרטי תיעוד מדהימים של נסים ונפלאות מסמרי שער שאירעו סביבו של הרבי.

ובכל זאת, כל פעם שמעלים את נושא הנסים, חשים רובנו אי-נוחות. הנס הוא המקום שבו שלטון השכל וההיגיון מתערערים – וזו גם מטרתו. לערער את היציבות שלנו, להנכיח ולהטמיע בתוך הסדר הקבוע של העולם, הטבע והחיים – את מציאות הא-ל, העל-טבעי, שאינו מסור לחוקי הטבע אותם יצר בעצמו. זהו פירוש המילה "נס" – מלשון "נס ודגל" – סוג של ציון דרך בולט למרחק, המכריז: שימו לב, יש בעל בית לעולם, והוא  הקובע את כללי וחוקי המשחק!

השבוע נקרא בתורה את "פרשת החודש" העוסקת בדיני קרבן פסח. היא פותחת במילים: "החדש הזה לכם ראש חדשים". משמעות הדברים העמוקה היא, כמצוין במדרש, שלעם היהודי לוח שנה משלו. "משברא הקב"ה את עולמו" – אומר המדרש – "קבע בו ראשי חודשים ושנים, ומשבחר ביעקב ובניו – קבע בו ראשי חודשים של גאולה".

הלוח היהודי פותח בחודש ניסן מלשון "נס". היהודי אינו שייך ל"ארץ מצרים" ולהגבלות הטבע, היהודי עשוי מחומר אחר, הוא מרומם מהעולם ודרכיו. "אין מזל לישראל" אמרו חכמינו, היהודי הוא מעל הגבלות הטבע והמזלות. לכן הוא יכול להתרומם מעל "מצרים" ולהמריא לו עד לארץ ישראל...

נחלקו חז"ל במהות הגאולה העתידה. רבי אליעזר אומר: בניסן נגאלו אבותינו ובתשרי נגאל. ורבי יהושע אומר: בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. משמעות המחלוקת – דבר ברור שגאולת מצרים היתה בדרך של "ניסן", נס ושינוי. עשר המכות וקריעת ים סוף אינם חלק מטבע העולם. ובכן "בניסן" – בדרך נסית – "נגאלו אבותינו". אך כיצד אנו נגאל, במהרה בימינו. האם ב"תשרי" – דרך הטבע, כמו השנה המתחילה מתשרי לפי עונות השנה. או ב"ניסן" – בדרך נס ופלא. ההלכה נקבעה כרבי יהושע, שאף הגאולה העתידה תבוא ללא שום תהליך מקדים, אלא בבת אחת, לפתע פתאום, ברגע אחד נמצא כולנו את עצמנו גאולים, משוחררים לגמרי מכל ה"מיצרים" הרוחניים והגשמיים עליהם אנו כבולים.

אז, פשוט: היכונו לביאת המשיח!