ב"ה. אייר תשנ"ח
הגיעו אלינו פניות רבות מצד מנהלים ומחנכים, בשאלה כיצד להתייחס לחגיגות היובל למדינת ישראל. הנושא אינו פשוט כלל וכלל. יש בו דקויות רבות ומורכבויות סבוכות, ולכן יש החוששים להתמודד עם הנושא ובוחרים להתעלם ממנו.
לדעתנו, גישה חינוכית כזאת שגויה מכמה וכמה טעמים:
1. לעצם העניין, יש כאן בהחלט דבר שדורש התייחסות, הסברה, התמודדות עם שאלות ולא התעלמות.
2. התעלמות משאירה את החניכים חשופים להשפעות בלתי-מבוקרות. הם עלולים לספוג גישות ועמדות השאובות מן התקשורת ומהרחוב (משני הקצוות), מבלי שתהיה לנו בקרה עליהן.
3. התעלמות עלולה לגרום חילול השם ולהתקבל בדרך שלילית אצל הורים ומקורבים.
אנו מציעים להתמודד עם הנושא בדרך חיובית, חב"דית, ואדרבה, לנצל את ההזדמנות כדי להחדיר בתלמידינו את העמדה החב"דית, לאור הוראותיו, שיחותיו ואיגרותיו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
תפיסות שונות ביחס למדינה
באופן כללי אפשר לחלק את העמדות הקיימות בציבור הדתי והחרדי כלפי המדינה לשלוש תפיסות מרכזיות:
1. "מעשה שטן": המדינה היא תולדתה של הציונות הכפרנית, וממילא הקמת המדינה היא מעשה שטן, ויש להתרחק ממנה ככל האפשר. עמדה זו מקובלת על קבוצות קיצוניות במחנה החרדי, שאינן מכירות – לא לכתחילה ולא בדיעבד – במדינת ישראל ואנשיהן אינם משתתפים בבחירות וכו'.
2. "אתחלתא דגאולה": הקמת המדינה היא "ראשית צמיחת גאולתנו", תחילתו של מהלך הגאולה, שמתחילה "כאיילת השחר", ומתפתחת "קמעא קמעא". תפיסה זו מקובלת בכללותה על הציונות הדתית.
3. "אין משמעות": למדינת ישראל אין שום משמעות דתית-רוחנית. היא לא "מעשה שטן" ולא "התחלת הגאולה". היא מסגרת טכנית לחלוטין, שצריכה להיבחן על-פי מידת התמיכה שלה בענייני הדת. אם המדינה תומכת במוסדות תורה, מתקצבת בתי-כנסת ומקוואות-טהרה, ואינה גוזרת גזירות נגד הדת – יש לראותה בעין חיובית. שאר התחומים אינם מעניינים אותנו יתר על המידה. זו הגישה המקובלת בקרב רוב הציבור החרדי (וגם בתוכם יש שינויים בעמדות בין חוג לחוג, כאשר החסידים נוטים לגלות יותר מעורבות ואכפתיות בחיי הארץ).
עמדת חב"ד – שביל הזהב
דרכה של חב"ד אינה נכללת בתוך כל שלוש השיטות הנ"ל, והיא, למעשה, שיטה רביעית, מעין "שביל הזהב".
את הגישות 1 ו2- שלל הרבי בתכלית. חס-ושלום לומר שהצלתם של מאות אלפי יהודים בניסים גלויים היא "מעשה שטן". ודאי וּודאי שיד ה' עשתה זאת. מצד שני, חס-ושלום לומר שאנו כבר ב"אתחלתא דגאולה". הגאולה עוד לא החלה כלל וכלל, והתקבצותם של יהודים לארץ-ישראל אינה בשום-אופן הקיבוץ גלויות של הגאולה, שיהיה רק לאחר ביאת המשיח, לאחר ש"יבנה מקדש במקומו", על-פי הסדר שקבע הרמב"ם כהלכה פסוקה וברורה.
עם זאת, הרבי גם לא מסכים שאין שום משמעות רוחנית בעצם העובדה שיש לעם-ישראל אפשרות לנהל חיים עצמאיים בארץ-ישראל. מהתבטאויותיו של הרבי בנושא נראה שהוא רואה את המשמעות הרוחנית הזאת בשני תחומים:
1. "הצלה": לאחר השואה הנוראה נתן הקב"ה לעם-ישראל אפשרות להציל עצמו, על-ידי שינהלו חיים עצמאיים, עם צבא שיכול להגן על חיי יהודים ולתת להם מקלט בטוח, מבלי להיות תלויים יתר על המידה בחסדי האומות.
2. "הזדמנות להוכיח שראויים לגאולה": כהכנה לגאולה נותן הקב"ה לעם-ישראל הזדמנות להוכיח שהם ראויים לגאולה, על-ידי שהוא מאפשר להם לנהל את חייהם כרצונם, בציפייה שיבחרו להתנהג כדבעי ולהשתית את חייהם על התורה ומצוותיה.
אכפתיות ומעורבות בחיי הארץ
לאור זאת ברור שיש חשיבות עצומה לא רק למידת התמיכה של המדינה במוסדות תורה, אלא יש לשאוף לכוון את המדינה ליעדים הנ"ל:
1. לפעול ולעשות כדי שאכן תשמש המדינה "הצלה" ליהודים שמבקשים למצוא בה מקלט מפני אויבי ישראל. לכן בהחלט אכפת לנו מכל התחומים שיוצרים ביחד כוח ועוצמה: צבא, התיישבות, כלכלה, עלייה, מקומות עבודה, רווחה וכו'. באור זה יש לראות את האכפתיות הרבה והמעורבות הגדולה שהרבי גילה בכל אחד מהתחומים הנ"ל, כי כל דבר שמחזק את הקיום היהודי ואת הביטחון של יותר מארבעה מיליון יהודים היושבים בארץ – הוא חשוב ביותר.
2. להשפיע על צביונה של המדינה, שתהיה לא רק "מדינת יהודים" אלא "מדינה יהודית", וּודאי שלא תמרוד בגלוי ח"ו בה' ובתורתו. על רקע זה יש לראות את המאבק של הרבי בעניין מיהו יהודי, למשל, אף שהיו מי שטענו "מה אכפת לנו מה כתוב בספר החוקים של המדינה החילונית". כי החלטה של קיבוץ יהודים יש לה משמעות כלפי שמיא וכלפי העולם, ולכן יש לפעול ולעשות שקיבוץ היהודים הנקרא "מדינת ישראל" לא יתכחש לה' ולתורתו.
ציונות אידאולוגית ומעשית
אחת הבעיות הקשות הכרוכות בהתייחסות למדינה נובעת מהעובדה שהמדינה היא למעשה תולדתה של התנועה הציונית. היהדות הנאמנה ניהלה מאבק מר נגד הציונות וראתה בה סכנה חמורה. כ"ק אדמו"ר הרש"ב, לדוגמה, היה מגדולי הלוחמים בציונות. איך צריך אפוא להתייחס למדינה שהורתה ולידתה ברעיון הציוני?
ובכן, השינוי חל ברגע שהעניין נהפך מאידיאה רוחנית ומרעיון אידאולוגי למציאות ממשית שחיים בה יהודים. ברגע שנוסדה המדינה הפרידה חב"ד – בתחילה בהנהגת הריי"צ ואח"כ על-ידי הרבי – הפרדה ברורה בין הרעיון הציוני לבין המדינה עצמה.
ההתנגדות לרעיון הציוני נשארה בעינה. כי הרעיון הציוני פירושו – יצירת "יהודי חדש" ועם יהודי חדש. לא עוד עם שבסיס קיומו מושתת על התורה והמצוות, אלא "עם ככל העמים", שמרכיבי זהותו מושתתים על סממנים לאומיים רגילים – טריטוריה משותפת, שפה, תרבות וכו'. לא עוד אמונה בגאולה שעל-ידי משיח-צדקנו, אלא גאולה טבעית בכוח עצמנו. זו תפיסה כפרנית-חילונית, שאותה אנו שוללים מכל וכול.
כיום אולי לא רבים יודעים שזו הייתה למעשה מטרתה האמיתית של הציונות, והדבר יוצר קושי גדול. רוב הציבור מזהה את הציונות עם אזרחות טובה ונאמנות למדינה: ציוני הוא מי שאוהב את המדינה ורוצה בשגשוגה; מי שאינו ציוני – הוא שונא המדינה, כביכול. רק מעטים יודעים שיש "ציונות אידאולוגית" ו"ציונות מעשית", ושה"ציונות האידאולוגית" נועדה להיות אנטי-תזה גמורה של התורה והאמונה.
כך או כך, חב"ד עושה את ההפרדה הברורה בין הרעיון הציוני ומטרותיו האידאולוגיות החילוניות-כפרניות, לבין המדינה, שהיא מציאות קיימת, מסגרת שבה חיים יהודים. מכאן, שאין שום זהות בין ציונות ובין אכפתיות מענייני המדינה. אפשר להיות שותף מלא להגנה על הביטחון, לבניין הארץ, להתיישבות, לחקלאות, לתעשייה, לעלייה ולקליטה, לחינוך ולרווחה, מבלי לאמץ את התפיסות והאמונות החילוניות של הציונות האידאולוגית.
וכאן עצה טובה: לעולם אין לומר "אני ציוני" או "אני לא ציוני", כי בלבול המושגים עצום וכל אחד מהשומעים מבין דבר אחר. מוטב לפרק את השאלה והתשובה. למשל: "מה זה ציוני? אם ציוני הוא מי שתומך בבניין הארץ, בחיזוק הביטחון, בהרחבת ההתיישבות, בחיזוק הכלכלה, בהגברת התעסוקה, בהגדלת העלייה – לכל זה אני שותף מלא וכו'".
לחנך ולהסביר
אנו מציעים:
1. להסביר את ההבחנות העדינות אך החשובות הללו לתלמידינו, כדי שלא ייגררו מבלי דעת לאחד הקצוות ויסטו מעמדתו הברורה של הרבי. מובן שיש להסביר זאת לכל שכבת גיל על-פי רמתה וידיעותיה.
2. להמחיש את החיבה המיוחדת של הרבי לארץ-ישראל והעידוד הרב במשך כל השנים.
דוגמאות:
- החיזוק והעידוד ערב מלחמת ששת הימים; הפעולות לקראת מלחמת יוהכ"פ; ההבטחות ערב מלחמת המפרץ ("א"י המקום הכי בטוח") וההוראה להמשיך לנסוע לארץ ולא לעוזבה ח"ו.
- המאבק על שלמות הארץ. 3. לספר על האכפתיות הרבה של הרבי לנעשה בארץ, לא רק בעניינים "דתיים", אלא גם בענייני ביטחון, התיישבות, כלכלה, עלייה, תעסוקה וכו'.
דוגמאות:
- הקשר עם אנשי הצבא, עצות והדרכות בענייני ביטחון, עידודם להישאר ולפעול בצה"ל.
- ייסוד כפר-חב"ד ושיכוני חב"ד ברחבי הארץ.
- הפניית אנשי עסקים מחו"ל להקים מפעלים בארץ.
- פעילות (חשאית בעיקר) למען עליית יהודים מאחורי מסך הברזל לארץ-ישראל.
- ההוראות המיוחדות להכנת דירות ומקומות עבודה לקראת גל העלייה של תש"נ (השיחה ואח"כ ה'יחידות' בקיץ תשמ"ז).
חב"ד וארץ-ישראל
ימים אלה הם הזדמנות טובה להדגיש את הקשר המיוחד של חב"ד עם ארץ-ישראל, ואת משמעותה של ארץ-הקודש, לאור שיחותיו של הרבי. להלן כמה נקודות:
- אדמו"רי חב"ד וארץ-ישראל: רבנו הזקן ניהל איסוף ושילוח כספים להחזקת היישוב היהודי באה"ק. אדמו"ר האמצעי שלח את בתו וחתנו לייסד את היישוב החב"די בחברון. אדמו"ר הצמח-צדק ייסד את ביכנ"ס צמח-צדק בירושלים העתיקה ובצפת. וכו'. כל האדמו"רים ראו צורך וזכות לקנות נחלה משלהם באה"ק.
- הזכות והאחריות של החיים באה"ק, פלטרין של מלך. בעניין זה יש שפע של שיחות ואגרות על הקדושה של אה"ק, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" וכו'. פעמים אין-ספור ציין הרבי כי "עלייה" לאה"ק צריכה להיות – כשמה – גם עלייה ברוחניות.
- הזכות שלנו על אה"ק לא בגלל החלטת האו"ם, אלא היא "נחלת עולם לעם עולם". הרש"י הראשון. לאיש אין זכות לוותר על שעל כלשהו מאה"ק, ארצו של הקב"ה, שנתנה לעם-ישראל לדורותיו.
יום הזיכרון לחללי צה"ל
בקשר ליום זה מומלץ לספר לתלמידים על היחס המיוחד של הרבי לחיילי צה"ל, שמוסרים את נפשם על הגנת העם והארץ. המבצעים בחגים להביא את השמחה ומצוות החג לחיילים. ספר-התורה הכללי לחיילי צה"ל. ההקפה שהקדיש הרבי לחיילי צה"ל והורה שרק מי ששירת בצה"ל יילך להקפה. תשומת-הלב המיוחדת של הרבי ליתומי מערכות ישראל, וההוראה לאמץ את המשפחות השכולות ולעודדן. מכתבי התנחומין שכתב הרבי למשפחות הנופלים.
בעניין העמידה בצפירה: להסביר מצד אחד את הבעייתיות של אימוץ "חוקות הגויים" (עמידת דום) דווקא בעניין כל-כך קדוש כמו זיכרון קדושי מערכות ישראל הי"ד. מצד שני, הזהירות שחייבים להיזהר שלא לפגוע באנשים הרואים באי העמידה בצפירה זלזול ח"ו בנופלים. לכן ברשות הרבים חייבים לעמוד, כמו כולם ובלי חכמות, ולומר בלחש משניות או פרק תהילים.
בבתי-הספר: במערכת הממ"ד – יש לקיים טקס בחצר או באולם, ובו לדבר על זכר החללים הי"ד ולקרוא פרקי משניות. בת"תים, שבהם לא נהוג לערוך טקסים, יש לקיים קריאת פרקי משניות בכיתה לעילוי נשמות הנופלים. זו הדרך היהודית המקודשת מדורי-דורות לזיכרון הנפטרים.
מקורות להרחבת יתר
"דעת תורה בענייני המצב באה"ק" (בעיקר בפרק א).
"הרבי – שלושים שנות נשיאות" – הראיונות והשיחות של הרבי עם עיתונאים ואנשי ציבור, שבהם הוא מבהיר את עמדתו כלפי המדינה.
"התקשרות" גיליון יג ו-נג ("הרבי וארץ ישראל"). גיליון מא ("צבא הגנה לישראל").
"אגרות קודש": בערך "בחירות" – שלילת גישת ההתבדלות. בערך "אתחלתא דגאולה" – שלילת גישת ה"אתחלתא". בערך "ארץ-הקודש" (במדור שמות מקומות) – הרבה עניינים על אה"ק, סגולתה ומעלתה.