מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא
אחד מחסידי אדמו"ר הזקן, חסיד מופלג ותלמיד חכם, התגורר בסמיכות לווילנה. פעם אחת, עת הלך רגלית בדרכו לליאזנא כדי להקביל פני רבו, החליט לעצור בווילנה ולעשות שם את השבת.
עם בואו פנה מיד לבית המדרש, התיישב בקרן זוית, הוציא כרך גמרא מארון הספרים, וישב ולמד בניגון מתוק וערב. לאחר כמה שעות של לימוד, הוציא מתיקו פת קיבר, חתיכת דג, וישב לאכול. אחר המשיך בלימוד עד אור הבוקר.
שמש בית הכנסת הרגיש מיד כי אורח זה תלמיד חכם הוא, ואינו כשאר העניים ארחי פרחי העוברים באזור ומבקשים נדבות. בבוקרו של יום שישי פנה אליו בשאלה: "היכן תעשה את השבת?". האורח השיב מיד: "כאן, בבית הכנסת".
ניסה השמש להניא אותו מכוונתו זו. "יש אצלנו, ברוך ה', הרבה גבירים המחפשים לקיים מצות הכנסת אורחים, ובפרט אורח תלמיד חכם. מדוע לך להתגלגל כאן בבית הכנסת עם פת עבשה ומעט דג מלוח? אדאג שתוכל לקיים את מצות עונג שבת כראוי!". אך האורח עומד על שלו. "אינני זקוק להתארח בשבת על שולחנות של אחרים, יש לי את צרכי השבת משלי".
השמש לא מצא מנוח לנפשו. מיד לאחר תפילת ליל שבת ניגש לגביר בן תורה אחד, שתמיד היה מחפש אחר אורחים, וסיפר לו על האורח המוזר. שמע זאת הגביר, וביקש מרב בית הכנסת להתלוות אליו כדי להפציר באורח לסעוד אצלו את סעודת השבת. ניגשו השניים אל האורח, והפצירו בו עד שהסכים. "אבוא לביתך, אך בתנאי שלא תפציר בי להישאר גם ללון בביתך. רצוני לישון דווקא כאן, בבית הכנסת".
בסעודת ליל השבת דיבר הגביר עם האורח בדברי תורה, ועד מהרה נוכח כי האורח גדול בתורה הוא. הוא נהנה הנאה מרובה והודה לקדוש ברוך הוא על שזימן לו אורח תלמיד חכם. לפני ברכת המזון פרצה לפתע אנחה עמוקה מפיו של הגביר. היה ניכר כי משהו רובץ על ליבו, אך הוא לא שיתף את האורח בכך. האורח מצידו בחר שלא לשאול מאומה את בעל הבית.
גם למחרת התלווה האורח אל הגביר, לסעודת יום השבת. שוב התפלפלו השניים בדברי תורה ואגדה, וכביום אתמול, גם עתה, לפני ברכת המזון פרצה אנחה אילמת מעומק לבבו של בעל הבית. המחזה שב על עצמו בסעודה שלישית – שוב נאנח הגביר אנחה מרה, וכך גם בסעודת מלוה מלכה של מוצאי שבת.
לפני שנפרדו, לא התאפק האורח ושאל את הגביר לסיבת אנחותיו קורעות הלב.
סיפר לו הגביר על צרה גדולה שפקדה אותו. העלילו עליו ועל שותפו לעסק עלילה שפלה, והדבר הובא לפני בית המשפט. לאחר דין ודברים גזרו את דינם לשלש שנות גלות בסיביר הרחוקה. הם הגישו ערעור לפני בית הדין המחוזי, אך גם שם אושר פסק הדין. כעת הם שלחו ערעור לבית הדין הגדול שבפטרבורג, ומי יודע מה תהיינה התוצאות שם...
באותה תקופה בערה אש המחלוקת והשנאה של ה"מתנגדים" לחסידים. תלמידי הבעל שם טוב הקדוש ותלמידי ממשיכי דרכו היו מנודים בווילנה, מעוזם של ה"מתנגדים". רבים מיהודי ווילנה אף כינו את החסידים בשם "חברי הכת". למרות זאת, כששמע האורח החסיד על צרתו של הגביר, פנה ואמר לו: "עיצה לי אליך. הואל נא להיכנס עימי לחדר מיוחד ואגלה את אוזנך בעצתי".
רק לאחר שנכנסו לחדר וסגרו את הדלת אחריהם, העלה האורח את רעיונו. "עצתי לך – קום וסע לליאזנא, ובקש מהרבי עצה וברכה! אני הנני אחד מתלמידי הרבי, ופניי מועדות גם כן לליאזנא. הצטרף אליי למסע, קבל את ברכתו של הרבי, ובלי ספק תיוושע מצרתך הגדולה".
שמע הגביר את הדברים, הרהר מעט, והחליט להימלך בשותפו. עד מהרה התייצב הגביר אצל שותפו וסח לו את דברי האורח. השותף לא היה שבע רצון מההצעה. "חוששני שלא רק שלא ניוושע שם, אלא שעוד ניפול בצרה חדשה כאן! הלא כאשר ייוודע בעיר שנמשכנו אחרי ה"כת", ירדפו אותנו עד חרמה...".
דנו השותפים, שקלו וטרו בעניין, והחליטו להיוועץ בידידם, ר' מאיר רפאל'ס, שהיה אחד מגדולי ופרנסי ווילנה. כשבאו אל ר' מאיר, השביעו אותו תחילה שלא יגלה לאיש את אשר יאמרו לו. "אין זה משנה מה העצה שתעוץ לנו, הדברים חייבים להישאר בסוד גמור", אמרו לו השניים. משהסכים לתנאי, שחו לפניו את בעייתם ולבטיהם.
ר' מאיר, ששמע כבר על נסים ומופתים שחולל אדמו"ר הזקן, השיב להם מיד: "לדעתי, עליכם לקום ולנסוע מיד לליאזנא, ויפה שעה אחת קודם".
לא היססו השותפים, רתמו מרכבה, לקחו גם את החסיד האורח עימהם, ונסעו היישר לליאזנא. נכנסו אל הרבי ל"יחידות", וסיפרו לו באריכות את צרתם.
אמר להם הרבי: "הלא יהודים תלמידי חכמים אתם. הגידו נא לי פירושו של מאמר חז"ל "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", מלכות הארץ כעין מלכות הרקיע. וכי איזו שייכות יש למלכותו של בשר ודם בארץ למלכותו של היושב בשמים? במה הן דומות זו לזו?".
לא ידעו השניים מה להשיב, ושתקו.
המשיך הרבי: "אסביר לכם את הדבר. הגמרא דורשת את הפסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" ואומרת: "אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב, אני נקרא. נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת". הקדוש ברוך הוא אינו נקרא בשמו. כך הוא במלכותו של ה', וכך הוא גם במלכותא דארעא – יש לו להוד הקיסר את שמו הפרטי, אבל אסור לאדם לומר שם זה בפניו, אלא הכול קוראים לו אך ורק בשם "הקיסר"".
סיים את דבריו, העניק להם ברכה ופטרם לשלום, מבלי להעניק להם כל עיצה ותושייה בעניינם.
יצאו השניים בפחי נפש מאת הרבי, עלו על המרכבה ונסעו בחזרה לווילנה. השותף הפטיר בכעס לחברו הגביר: "הנה, עתה נוכחנו מי הוא רבם של "חברי הכת"... אדם שאינו מן היישוב! אנחנו שאלנו אותו בעניין אחד, והשיב בעניין אחר, דיבורים שלא לעניין...".
כשחזרו לווילנה, ניגשו לר' מאיר רפאל'ס וסיפרו לו את כל סיפור הדברים. גם הוא קיבל את דבריהם ואף גמר אומר להתייחס בספקנות לכל סיפורי המופתים, דברי החלומות, שמספרים על הרבי מליאזנא.
עברו חודשים מספר, והגיע מועד משפטם בפטרבורג. נסעו השותפים לעיר הבירה, והלכו להיוועץ בעורכי דין שונים. כולם השיבו להם בשפה רפה שאין להם כל תקוה. עורך דין אחד יעץ להם ללכת ולהתחנן לפני שר המשפטים, לבקש רחמים ממנו, אולי יחוס עליהם ויחליט להקל בענשם.
הבינו שכלתה אליהם הרעה, והחליטו לעשות כדבריו. וכי מה יכולים הם להפסיד? חיפשו ומצאו את הדרך לגשת לשר המשפטים. כבוד השר נוהג, בכל יום בשעה קבועה, לצאת לטייל בגן החביב עליו. הלכו אל שומר הגן, שיחדו אותו במתנה יפה על מנת שיכניסם לגן לפני שיבוא השר, ואף ביקשו ממנו לרמוז להם מי הוא השר, למען יוכלו ליפול לרגליו ולהתחנן לפניו.
והנה, בעודם יושבים בגן, רואים הם איש לבוש שררה מהלך בגן, ושומר הגן מהלך עימו כדי לשמשו. כשראה השומר את היהודים, רמז להם מרחוק בידיו לא להתקרב. ואולם, היהודים טעו בכוונתו וסברו שהוא רומז להם לגשת כעת אל השר לבקש את בקשתם.
הלכו היהודים ונפלו לרגלי השר. סחו לפניו את צרתם וביקשו שיושיעם. השר הקשיב לדבריהם, אך לבסוף הפטיר: "טעיתם. בקשתכם שייכת לשר המשפטים ואילו אני שר ההשכלה".
כשהבינו שטעו, וכי שר המשפטים לא יצא היום לטיולו הקבוע, התעצבו מאד, וצעדו שפופים לעבר השער. לפתע שמעו מאחוריהם קול צעדים חפוזים, וקול מתנשף. שומר הגן רדף אחריהם וצעק: "עיצרו! השר ביקש שתגשו אליו!". פחדו השניים, שמא רוצה השר להאשים אותם בעוון כניסה לגן שלא ברשות, ומי יודע מה יהיה עונשם על עוון חדש זה.
בפחד ואימה התייצבו שוב לפני השר. הוא פתח ואמר: "רואה אני כי יהודים מלומדים אתם. לפני ימים אחדים שאל אותי הקיסר שאלה מלומדת. אציע לפניכם את השאלה, ואם תדעו לענות עליה תשובה שתיטב בעיניי, אציע את התשובה בשמכם לפני הקיסר, וגם אוכל לבקשו שיצווה לבטל את משפטכם.
"ובכן, זוהי השאלה: בתלמוד שלכם מופיע המאמר "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". הקיסר מתקשה להבין מה דמיון יש בין מלכותא דארעא ומלכותא דרקיעא? אני לא הצלחתי למצוא פיתרון לשאלתו של הקיסר. אולי תדעו אתם להציע תשובה על כך?".
הזדעזעו השניים. פחד אחז בהם לנוכח גילוי רוח הקודש המופלא שהיו עדים לו. מאידך, ליבם התמלא שמחה על כי הנס הגדול מתחיל להתרחש לנגד עיניהם...
מיד השיבו לשר את התשובה ששמעו בעת היותם ב"יחידות" אצל הרבי. השר התפעל מאד מהתשובה והבטיח להם שישתדל לפני הקיסר שיצווה בעצמו לבטל את המשפט.
השר סיפר לקיסר על היהודים שבאו לפטרבורג לרגל משפטם, ועל תשובתם המוצלחת לשאלתו. התשובה מצאה חן גם בעיני הקיסר, ועד מהרה הוא הוציא פקודה לבית המשפט לבטל את משפטם של השותפים.
השותפים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה וגיל. מיד עם בואם לווילנה ניגשו לביתו של ר' מאיר רפאל'ס וסיפרו לו את דבר הנס והשתלשלות האירועים. ר' מאיר, שהיה אדם ישר דרך והגון מאד שלא היה מסוגל לשאת שקר בנפשו, לא התמהמה. הוא קם ונסע בעצמו לליאזנא, ודבק בכל עוז באדמו"ר הזקן עד שנעשה לאחד מגדולי החסידים המפורסמים.
סיפורי חסידים, עמ' 140. שמועות וסיפורים, חלק א, עמ' 29