הנשמות התועות
מעשה בסוחר בן תורה, למדן וירא אלקים. כדרכם של הסוחרים, גם הוא נהג לנסוע מדי שנה ליריד הגדול והמרוחק, לקנות סחורה בזול, ובמשך התקופה הבאה למכור את הסחורה באזור מגוריו במחיר יקר יותר. להיותו יהודי ירא שמים ואוהב תורה, הוא לא היה ממהר בנסיעתו, והיה נוהג להתעכב בדרך לצורך תפילה בציבור, לימוד שיעוריו הקבועים, ורק בשעות הפנויות היה מתקדם לאט לאט בדרכו, עד שסוף כל סוף היה מגיע למחוז חפצו.
פעם אחת, בדרכו אל היריד, הגיע הגביר לעיירה קטנה. כיוון שהיה זה ערב שבת, גמר בליבו להישאר בעיירה זו עד לאחרי השבת. בינתיים, עד לכניסת השבת, ילך להתרחץ ולהתכונן לקבל את שבת המלכה. הוא חיפש אכסניה מתאימה, וכשמצא את מבוקשו סיכם עם בעל העגלה שהוביל אותו, יהודי פשוט ועני, שהם נשארים לשבות במקום. עתה, פנה כל אחד מהם לדרכו, כל אחד והכנותיו לקראת השבת.
נטל הגביר את בגדי השבת שהביא עימו, את החליפה המהודרת, ה"קאַפּאָטע", ואת כובעו המיוחד לשבת, ה"שטריימל", והלך בנחת לבית המרחץ. בשובו מהמרחץ לאכסנייתו, הבחין כי יהודי עומד לו בצד הדרך ועגלתו שקועה עמוק בתוך בוץ דביק... להיותו יהודי למדן, הוא נזכר מיד במצות "עזוב תעזוב עימו". חובה עליו, אפוא, להגיש עזרה ליהודי שנקלע לצרה. בצעדים זריזים הוא ניגש לסייע בעדו לסחוב את הסוס ואת העגלה המלאה בסחורה ולמשות אותם מהבוץ.
מכיוון שהוא מעולם לא התנסה במשימות מעין אלו, ובפרט לא בחילוץ מתוך בוץ ורפש, הרי שספק גדול אם הוא אכן סייע לעמיתו או שרק קלקל... אך דבר אחד היה ברור - הוא הצליח לגרום לכך שהחליפה השבתית היקרה התמלאה בבוץ ולכלוך, ואם לא די בכך, הוא נחבל ונפצע בכל חלקי גופו...
בינתיים התאחרה לה השעה, והשמש נטתה לקראת שקיעה. במהירות רץ הגביר והגיע כל עוד נפשו בו לתפילת מנחה בבית הכנסת של העיירה, לבוש בחליפה קרועה ומלוכלכת, חבול ומוכה עד זוב דם...
קורותיו של העגלון העני והפשוט נראו אחרת לגמרי. בידעו שנשארים לשבות בעיירה, הכניס את הסוס והעגלה למקום המתאים, לקח את בגדי השבת המגוהצים ופנה אל בית המרחץ. כשחזר, ניגש כבר לבית הכנסת, הוא היה ראשון הנכנסים. הוא ישב בניחותא והתחיל לומר פרקי תהלים. אחר כך הוא הבחין בכמה עניים שנכנסו לבית הכנסת, והחליט להזמין אותם לסעודת שבת באכסניה שלו. הוא אמנם לא עשיר גדול, אך מחיר מזון סעודת שבת גם כן אינו כה רב. כך אירע שסביב בעל העגלה התקבץ לו מנין שלם של עניים המוזמנים לאכול על שולחנו...
וכך, בסיום התפילה, הלכו השניים מבית הכנסת לאכסנייתם. העגלון - נקי ולבוש בבגדי משי מגוהצים כשאליו מתלווים עשרה אורחים עניים... ואילו הגביר - בלבושיו הקרועים והמרופטים, מלוכלכים בבוץ ובדם, חבול ומוכה, כשבקושי הוא מצליח להניע את רגליו וידיו.
אלו "פנים" היו לשבת של שניהם כשהתיישבו לשולחן השבת באכסניה, כל אחד בחדרו שלו - העגלון וסביבו אורחיו, והגביר הגדול אומלל וחבוט...
אחרי פטירתם של השניים, כשבאו נשמותיהם של השניים לבית דין של מעלה, דנו בבית הדין במקרה שאירע. מדובר ב"נשמות תועות", הוחלט בבית הדין העליון. העגלון, הבקי ומנוסה בענייני סוס לעגלה, בוץ ולכלוך, הוא זה שהיה צריך לקיים את המצוה של "עזוב תעזוב עימו"! הוא לא היה נחבל ונפצע, ובידו היה אכן לסייע ליהודי ולחלץ את הסוס והעגלה מן הבוץ... ואילו הגביר הוא זה שהיה צריך לחפש אורחים עניים להזמינם לסעודת שבת, שכן הוא יודע היטב כיצד מארחים מניין של עניים לסעודה...
אם הדברים היו מתנהלים כראוי וכל אחד היה מבצע את תפקידו האמיתי, השבת הייתה נראית אחרת...
לתיקון נשמותיהם נפסק כי אלו יירדו לעולם שנית. שוב תתגלגל התרחשות דומה, ואז יתקן בעל העגלה את המצווה של "עזוב תעזוב", ואילו הגביר ישלים את המצוה של "הכנסת אורחים"...
•
הרבי סיפר את הסיפור במספר הזדמנויות. הוא מסר את הסיפור משמו של הרבי הריי"צ, שהוא סיפר אותו משמו של אדמו"ר הזקן.
"הסיפור מלמד", אמר הרבי, "כי כל אחד צריך להקריב מעצמו עבור עבודת ה' את הדבר בו הוא מצטיין. מי שהתברך בקול נעים, ישתמש בקולו לעבודת ה', חברו שבורך בעשירות, צריך לתת כסף רב לצדקה, וכך הלאה. כשהעשיר, שכוחו בכיס, עוסק בנגינה במקום לתת צדקה, וחברו, שכוחו בפיו, לווה כספים כדי לתת צדקה - הרי לנו "נשמות תועות"... במקרה כזה אל להם להמתין עד לאחרי מאה ועשרים שנה, אלא לפעול ולתקן זאת מיד!".
ספר השיחות, תש"ד, עמ' 154. תורת מנחם, חלק יד, עמ' 197