בית רבינו שבבבל
החסיד ר' אברהם דובער מבברויסק תיאר פעם את ביקורו הראשון אצל הרבי ה"צמח צדק" ואת רגעי ההוד אותם חווה כשנכנס לראשונה ל"יחידות" אצל הרבי עם אביו, ר' ירמיה, והוא ילד בן שש שנים בלבד.
•
לעולם לא אשכח את הנסיעה ההיא לליובאוויטש, ורישומה נחקק עמוק בליבי. אבי הבטיח לי כי בעת שאכנס ואתחיל את לימודיי ב"חדר", הוא ייקח אותי איתו ועם כל החסידים לליובאוויטש, לכבוד חג השבועות. היה זה בשנת תקצ"ב.
מהעיירה הומיל יצאו ארבע עגלות רתומות לצמדי סוסים. בכל עגלה יושבים חמישה עשר נוסעים, מקצתם יושבים בשתי שורות בפנים העגלה, ומקצתם בצידי העגלה, שניים יושבים על המדריגות ושניים על דוכן העגלון. הכול שמחים, עליזים וטובי לב. בעגלה הראשונה שבשיירה ישב רב העיר, ר' יצחק אייזיק, אבי ועוד חסידים, ואני התיישבתי ליד אבי, מול רב העיר.
חמישה ימים ארכה הנסיעה מהומיל לליובאוויטש. בדרך ירדו החסידים פעמים רבות כדי לצעוד מעט ברגל, בשמחה ובריקודים. השיירה עברה דרך כפרים ועיירות, ובכל מקום אליו באנו – שמחה ויום טוב. יצאנו את העיר ביום ראשון לפרשת נשא, והגענו לליובאוויטש ביום חמישי לעת ערב.
בערב שבת, כשעה לפני שקיעת החמה, כבר היה בית הכנסת הגדול בליובאוויטש מלא אנשים מפה לפה. על הבימה שבאמצע בית הכנסת עמדו בני הרבי ואחדים מזקני החסידים, ובתוכם גם רב עירנו – ר' יצחק אייזיק[1] מהומיל.
נשמע הכרוז כי הרבי נכנס. הס הושלך בחדר. כל העיניים מביטות אל המקום משם ייכנס הרבי. ר' העגלון, שהופקד להשגיח עליי, הרים אותי על תנור גבוה, וממקום עמידתי ראיתי והנה איש לבוש בגדי לבן וכובע שיער בראשו, הולך וקרב אל הבימה, ומתיישב על הכסא המוכן לו. לפתע קול אדיר הפר את הדממה. היה זה קולו של הרבי שפתח באמירת מאמר חסידות - "וידבר ה' אל משה לאמר, נשא את ראש בני גרשון גם הם...".
זוכר אני היטב את רגעי ההמתנה לקראת הכניסה ל"יחידות". שעות רבות עמד אבי בחדר החיצוני, מתכונן וממתין לקראת הכניסה אל הרבי. אותי הושיב אבא על אדן החלון. כשסוף סוף באה השעה המאושרת ואבי נקרא להיכנס אל הקודש, הוא ביקש מהעומדים מסביב שיקרבו אותי אליו. החסידים העבירו אותי מיד ליד מעל לראשיהם, עד שהגעתי לאבא.
כעת, נכנס אבי באימה וביראה לחדר הרבי, ואני אחריו, אוחז בכנף בגדו.
החדר בו ישב הרבי היה חדר גדול. ליד הכתלים עמדו כונניות מלאות ספרים. הרבי ישב ליד שולחן גדול ועליו שני נרות דולקים. על השולחן היו מונחים כמה ספרים, פתקאות רבות וקופות של מטבעות.
כשנכנסנו, הרבי עיין בספר שהיה פתוח לפניו. כשהתקרב אבי למקום מושבו של הרבי, הרים הרבי את עיניו מהספר והביט בפנינו. אבי רעד בכל גופו. גם אני נבהלתי והתחלתי לבכות בלחש. הרבי הושיט את ידו הקדושה לקחת את הפתק שביד אבי, כי מרוב חרדתו נשאר אבי עומד על מקומו, מבלי לדעת מה לעשות.
במשך כמה רגעים עיין הרבי בפתק שהגיש לו אבי, ובעת קראו הביט גם פעמיים ושלוש בפניו של אבי וגם בפניי. כל אותו זמן עמד אבי דומם, ראשו כפוף, ומעיניו נשרו נטפי דמעות. מפעם לפעם הוא אף התפרץ בקול בוכים. כשראיתי שאבי בוכה, התכווץ ליבי ואבכה עימו חרישית. ברם, ברגע שהתחיל הרבי לדבר עם אבי, הפסיק אבי מבכיו, ושפתותיו החלו נעות כדי לחזור ולזכור את הדברים שהרבי אומר לו.
זמן ארוך דיבר הרבי עם אבי. אחר כך שאל אבי את הרבי כמה שאלות, והרבי השיב לו. עתה, הביט אבי עליי ואמר: "בני זה, הנני מכניס אותו, בעזרת ה' יתברך, ל"חדר", ואני מבקש את הרבי לברכו", ובזה קירב אותי אבי אל הרבי.
הרבי עצם את עיניו כמתבונן, וכעבור רגעים אחדים פתח את עיני קדשו והביט עליי, ואז אמר: "תהי שקדן, ואל תהי הולך בטל, ויעזרך ה' יתברך להיות למדן וחסיד".
"אמן", ענה אבי בקול רם, ואני אחריו.
כשיצאנו את פני הקודש ונכנסנו לאולם בית הכנסת הקטן, אבי הרים אותי על זרועותיו ויצא במחול עם החסידים הששים ושמחים בריקודים ובשירים. כך היה הנוהג, שכל הזוכה להיות אצל הרבי ב"יחידות" יוצא במחול בצאתו מהקודש.
שעה ארוכה רקד אבי, עד שכל בגדיו היו רטובים מזיעה, ואז התיישב על אחד הספסלים בפינת בית הכנסת. הבחנתי כי רוחו טובה עליו מאד, והחלטתי לשאול אותו שתי שאלות שהציקו לי במאד. הבחנתי כי בסמיכות לחדר הרבי חיי החסידים נעים סביב ה"יחידות". האחד מספר בהתרגשות כי הוא תיכף נכנס ל"יחידות", ואילו חברו משיב שהוא כבר היה, ברוך ה', ב"יחידות"; זה אומר תהלים לקראת כניסתו ל"יחידות", וחברו פורץ בריקוד עליז לאחר שיצא מה"יחידות"... ואני, לא הבנתי - מה הסיבה שהכניסה לחדר הרבי נקראת בפי החסידים "יחידות"? ומדוע בעת שיוצאים מחדר הרבי פוצחים במחול של שמחה, שירה וריקודים?
אבי הקשיב לשאלותיי, והשיב בקול רך: "האם יודע אתה את מעשה המשכן שעשה משה במצות ה'? האם למדת על המקום המיוחד בו עמד ארון הקודש עם לוחות ית? האם זוכר אתה מתי נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר קטורת ולהתפלל בעד כל בית ישראל?".
רציתי להוכיח לאבי את ידיעותיי, ומיהרתי לספר את כל אשר ידעתי על אודות המשכן ובית המקדש שבנה שלמה המלך, על קודש הקודשים, הארון, לוחות ית, עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. זכרתי לציין בפני אבי כי בשעה שהכהן הגדול מזכיר את השם הגדול, היו כל הנמצאים בעזרה כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, כמו שאנו עושים בבית הכנסת ביום הכיפורים.
"מי נכנס עם הכהן הגדול לבית קודש הקדשים ביום הכיפורים?", המשיך אבי לשאול. "רק הכהן הגדול לבדו", עניתי.
"וכשסיים את עבודת היום הקדוש", שאלני אבי, "מה היה עושה הכהן הגדול?". תיארתי בהתלהבות את מה שלמדנו אצל המלמד ר' אלימלך – כיצד היה צועד הכהן הגדול לביתו בגמר יום הצום, וכל ישראל הולכים איתו בשירה ובזמרה, ובבואם לחצר ביתו היו שולחנות ערוכים בכל מיני מאכל ומשקה, והיו כולם שמחים בשמחה גדולה, כי נתכפרו להם עוונותיהם.
אבי היה נראה שבע רצון, והמשיך לשאול: "ועתה, היש לנו בית מקדש וקודש הקדשים?". "לא! עתה אין לנו לא בית המקדש ולא קודש הקדשים", עניתי בקול עצוב ואנחה פרצה מליבי.
אבי רצה להמשיך ולהסביר לי, אך לפתע נפרצה דלת בית הכנסת, וקבוצת אנשים בני העיר הומיל נכנסו בקול שיר, ויצאו בריקוד של שמחה. אבי קפץ ממקומו בידיים פרושות וברגלים מפזזות והשתתף במחול. הבטתי ממקום מושבי בקבוצת החסידים, עיניהם עצומות, כל אחד ימינו על כתף חבירו, ובשמאלו מנענע לפי תנועות השיר. את האהבה העזה, הגילה והחדווה בקרב החסידים הרוקדים – אין לשער.
אולם, אני עדיין הייתי נתון תחת הרושם מדברי אבי אודות בית המקדש, קודש הקודשים, ארון הקודש, ושאלתו האחרונה – האם גם עתה יש לנו בית מקדש? השאלה לא נתנה לי מנוחה. מיד כשפסקו הריקודים והחסידים החלו מתכוננים לתפילת מנחה, שאלתי את אבי: "מדוע החסידים כה שמחים? והלא בית המקדש חרב הוא, ובמקום קודש הקודשים – שממה ועיזבון. כיצד ניתן לשמוח ולרקוד בכלל?".
אבי התיישב לידי, ואמר: "צודק אתה, בני. בית המקדש שבירושלים עיר הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה, חרב הוא. כשישראל יעשו תשובה, ישלח לנו הקדוש ברוך הוא את משיח צדקנו, גואל צדק, והוא יקבצנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו לארץ ישראל, ויבנה את ירושלים ובית המקדש. אבל כעת, אין לנו לא בית המקדש ולא קודש הקודשים.
"אך, דע לך כי מיום שחרב בית המקדש וקודש הקדשים, עד אשר ירחם ה' יתברך וישלח לנו גואל צדק, ליובאוויטש היא ירושלים שלנו, ובית הכנסת בו מתפלל הרבי הוא בית המקדש שלנו, והחדר בו יושב הרבי הוא קודש הקודשים שלנו, והרבי – הוא הארון שלנו, אשר בו לוחות תורת ה' יתברך".
מראה פני אבי ורצינותו כשדיבר איתי, עשו עליי רושם כביר. בראשי עלו כעת הרהורים. 'זה לא כבר היינו, אבי ואני, ממש בתוך קודש הקדשים, וכעת אנו מצויים בבית המקדש... מה נורא הדבר!...'.
"הידעת, בני, שבעת שהכניס משה רבנו את הארון עם הלוחות לקודש הקדשים, שמע את קול ה' יתברך מדבר אליו מבין הכרובים אשר על הארון?", המשיך אבי לשאול. "כן", השבתי.
"דע לך, בני, כי הדברים שהרבי אומר לכל אחד ואחד מהחסידים הנכנסים אליו לחדרו, הם דברי ה' יתברך! וכשם שהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקדשים לבדו, כך כל מי שנכנס לחדר הרבי, שהוא קודש הקדשים שלנו, נכנס יחידי, לבדו, ולכן כניסה זו נקראת "יחידות".
"וכשם שבצאת הכהן הגדול מקודש הקדשים היו הוא וכל ישראל שמחים ורוקדים, כך אנחנו, כל החסידים, בצאתנו מקודש הקדשים שלנו, הננו ששים ושמחים על כל החסד הגדול שעשה ה' יתברך איתנו וזיכנו להיות בקודש הקדשים ולשמוע את ברכת הרבי".
לאחר כמה רגעי שתיקה, סיים אבי: "זכור היטב, בני, את דבר כה שבירך אותך הרבי...".