עודף מהכנסת אורחים
רגיל היה הבעל שם טוב לצאת למסעות, ולכל מסע שכזה היה מצרף אליו כמה מתלמידיו הקרובים. פעם נסע עם שניים מתלמידיו למסע ארוך. הייתה שעת לילה מאוחרת. סופת שלגים השתוללה בכל עוזה. ממרחק נראו בתיה של עיירה בלתי מוכרת.
"עצור את הסוסים כאן!", הורה הבעל שם טוב לעגלון, והצביע לעבר בית קטן בקצה העיירה.
הצדיק ותלמידיו נקשו על הדלת, ויהודי צנום, משה שמו, יצא לקבל את פניהם.
"רבי יהודי!", פנה הבעל שם טוב לבעל הבית. "רעבים ותשושים אנחנו, והיינו רוצים לפוש מעט בביתך". האיש פתח את הדלת בשמחה והכניסם פנימה.
הדלות הרבה ניכרה בכל פינות החדר. לאחר שהחליפו כמה מלים, התברר למארח כי אורחיו הם בני העיר מז'יבוז'. פניו אורו. "הלא במז'יבוז' מתגורר הבעל שם טוב הקדוש! אולי תוכלו לספר לי מעט עליו? שמעתי כי איש אלקים קדוש הוא...".
הבעל שם טוב התעלם מבקשת בעל הבית והחל דוחק בו, "משה, קופאים אנחנו מקור. אם תחמם את החדר ותגיש לנו כוס חלב חם, תחיה את נפשותינו".
משה חטב גזרי עצים והשליכם אל האח. אחר כך, יצא בזריזות מהבית כדי לקנות כד של חלב טרי מאחת הרפתות בעיירה. עד מהרה שב ובידיו חלב חם וכיבוד עבור האורחים.
סוף סוף התיישבו בחדר החם ללגום מן החלב. "נו, אולי כעת תספרו לי מעט על הצדיק ממז'יבוז', המחולל פלאות בכל הארץ?", ביקש שוב בעל הבית.
"די לך לדבר אודות הבעל שם טוב", קטע הצדיק את דבריו. "הרי רואה אתה שתשושים אנו מתלאות הדרך ומהקור העז. הגש לנו ארוחה משביעה, והכן לנו מקום ללון".
בשמחה רבה ניגשו משה ואשתו להכין ארוחה לאורחיהם. מזון רב לא היה בבית, וגם כסף לקניית מצרכים לא היה בנמצא. אולם, לא בכל יום נקרית להם הזדמנות לקיים את מצות הכנסת אורחים, ובפרט להכניס אורחים חשובים הבאים ממז'יבוז' הרחוקה, עירו של הבעל שם טוב הקדוש.
קיבצו את כל המזון שהיה בבית, והגישו לאורחים החשובים. את שיירי הארוחה נתנו לילדיהם הרעבים. מיד אחר כך הכינו עבור האורחים מקומות לינה ראויים, ובעלי הבית עצמם וילדיהם התכרבלו במעיליהם, וישנו על הארץ.
האורחים האלמונים, שביקשו תחילה לפוש מהדרך בלבד, החליטו משום מה להאריך את שהותם בביתו של משה. משה ואשתו לא הראו כלפיהם כל אות של קוצר רוח, אדרבה – הם המשיכו לכבדם ולשרתם בשמחה רבה.
משה היה דל ואביון, ולא היו לו די אמצעים לכלכל את אורחיו. ביום השני לשהותם נאלץ ליטול את אחד מחפצי הבית המועטים ולמכרו לאחד הכפריים, ובכסף שקיבל תמורתו קנה מוצרי מזון בסיסיים עבור האורחים. שוב הגיש ארוחה מזינה לאורחים החשובים, ושוב הסתפקו בעלי הבית והילדים בשיירי המזון בלבד.
גם למחרת בחרו האורחים להישאר אצל המארח הנדיב, ושוב נאלץ משה למכור חפץ מחפצי הבית... חמישה ימים שהתה החבורה בביתו! בזה אחר זה נאלצו משה ואשתו למכור עוד ועוד חפצים מרכושם הדל. בלב חפץ עשו זאת, בשמחה אמיתית, על שזכו במצות הכנסת אורחים.
ביום החמישי לבואם, הודו האורחים לבעל הבית ונפרדו ממנו לשלום. בטרם נסעה העגלה, פנה משה אל הבעל שם טוב. "בשבוך לעירך, מז'יבוז', אנא הזכירני לפני הצדיק לברכה, שאזכה לעבוד את ה' בלב שלם".
"עתה אוכל לגלות לך כי אני הוא הבעל שם טוב", ענה לו הצדיק.
עוד בטרם היה סיפק בידו להגיב, האיץ העגלון בסוסים, והעגלה נעלמה באופק.
עיניו של משה התחילו זולגות דמעות. צדיק כזה שהה בביתו, שמא לא נהג בו בכבוד הראוי... לו רק היה יודע כי הוא הוא הצדיק המפורסם...
•
משה הנסער נכנס בחזרה לביתו, אסף את ילדיו הרעבים וסיפר להם בהתרגשות: "יודעים אתם מי היה אצלנו במשך חמישה ימים? היה זה הבעל שם טוב הקדוש, בכבודו ובעצמו!". אך הילדים הרעבים החלו למרר בבכי. בטנם קרקרה ותחושת הרעב הייתה עזה. משה ניסה להסיח את דעתם, וסיפר להם סיפורי מופתים מופלאים על הצדיק שהתארח בביתם. אך לאחר שעה, שוב החל הרעב מציק להם, ושוב הם בוכים...
את המראה הזה לא יכול היה משה לשאת. אנחה כבדה פרצה מגרונו, והוא פנה לבורא העולמים בזעקה. "איי! רבונו של עולם! מודה אני לך על מצות הכנסת האורחים שזימנת לי. אבל אנא, רחם על ילדיי, והמצא לי עבורם לחם ומים!...".
לא חלפו רגעים ספורים, ונקישה נשמעה על הדלת. היה זה איוואן, גוי זקן מתושבי הכפר.
"יש לך בבית קצת שיכר?", שאל את משה. כשנענה בשלילה, הוציא איוואן מכיסו מטבע כסף, הושיט אותו למשה וביקש: "קח את המטבע הזה, ולך קנה לי בקבוק וודקה. תמורת טרחתך, הינך רשאי לעשות בעודף כאוות נפשך".
משה חש שתפילתו נשמעה במרומים. הוא מיהר לקיים את שליחותו של הגוי, וחזר הביתה עם בקבוק שיכר לאיוואן, ואוכל לילדים הרעבים – לחם, ירקות, גבינה ועוד. איוואן ישב מבוסם, ושתה מהבקבוק המשובח לגימה אחר לגימה. מצב רוחו השתפר פלאים. גם משה היה שרוי בהתפעלות גדולה, הלא נס של ממש התרחש לנגד עיניו.
כטוב לבו ביין פנה הגוי אל משה והציע: "בוא נעשה עסקה! הרי יודע אתה כי גלמוד אני. בת יחידה יש לי, אך היא ובעלה מזלזלים בי מאד, ואינם דואגים לי. אתן לך בכל יום מטבע כסף, ואתה תקנה עבורי בקבוק שיכר. העודף תמיד יישאר עבורך ועבור בני ביתך".
משה הסכים בחפץ לב לבקשתו של הגוי הזקן. שפתותיו לא הפסיקו למלמל מילות תודה לריבון העולמים על הפרנסה שהמציא לו ולבני ביתו.
כעבור שבועות מספר פנה איוואן אל משה ואמר: "ודאי אתה מתפלא מהיכן יש לי כל יום מטבע כסף נוספת. ובכן, לפני שנים רבות מצאתי אוצר המכיל הון רב, והוא חבוי ביער. התחבטתי רבות במחשבה מה לעשות בו לאחר מותי. אינני מעוניין למסור את האוצר לבתי, שבגדה בי והפנתה לי עורף. עלה בדעתי להעניק לך את אוצרי, ובתמורה אבקשך להרשות לי לגור בעליית הגג שבביתך, ושבכל יום תמשיך לספק לי את בקבוק השיכר הדרוש לי".
מובן מאליו שמשה הסכים לעסקה הנדיבה. הגוי לקח את משה אל היער והראה לו את מקום המסתור של האוצר. משה עמד משתאה נוכח המטבעות הרבים שנתגלו לעיניו. מאותו יום התגורר איוואן בביתו של משה, וקיבל את הכבוד המגיע לו.
יום אחד שתה איבן לשכרה ומת. בבת אחת הפך משה האביון לאיש עשיר מופלג.
משה ידע כל העת כי זכות מצות הכנסת אורחים היא שעמדה לו, ובזכות הבעל שם טוב הקדוש הוא זכה לנס הגדול. במטבעות שהוריש לו איוואן קנה לעצמו בית חדש, והקצה בו חדר מיוחד עבור אורחים. הוא החל לעסוק במסחר, ועד מהרה התפרסם כבעל צדקה, עשיר מופלג, מכניס אורחים התורם ביד נדיבה לכל נזקק.
סיפורי מופת – הבעל שם טוב, חלק ב', עמ' 26