שחרור תמורת תירוץ
בשנת תקס"א אסרו השלטונות הרוסיים את אדמו"ר הזקן בפעם השנייה. הוא נאלץ לשהות שוב בפטרבורג, ושוחרר בכ"ט בכסלו, יום הדלקת נר חמישי של חנוכה.
בשעה שישב במאסרו, אחד מחשובי וגדולי המתנגדים לדרכו ולשיטת החסידות, ר' נטע נטקין משקלוב, שהיה מקורב לשרי הממשלה, הציע לרבי "עסקה" - הוא ישתדל שישחררו אותו תיכף ממאסרו, אך זאת רק בתנאי שהרבי יבטיח לו שלאחר שחרורו ייאות לנסוע ולפגוש בשלושה רבנים, גאונים מפורסמים ממחנה ה"מתנגדים" – ר' משה חפץ מצאווס, ר' יהושע צייטלין משקלוב, מי שכונה "השר" מאושציא, ור' יואל מאמצ'יסלב.
הסכים הרבי לתנאי, בתוספת הסתייגות שלא ייאלץ לפגוש אותם מיד אחרי השחרור מבית הכלא, אלא רק כעבור זמן.
אכן, לאחר שחרורו קיים הרבי את התנאי וניגש לבקר את אותם גאונים "מתנגדים". תחילה נסע לצאווס, לר' משה חפץ. ר' משה היה זקן מופלג וגאון גדול. את כל גדולי הדור שבזמנו הוא לא החשיב, ואף היה קורא להם בשמם הפרטי, כאות וביטוי לחוסר הכבוד שלו כלפיהם. כך היה גם כשנכנס אליו אדמו"ר הזקן – הוא לא החשיב אותו כלל ולא החווה כלפיו שום סימני כבוד.
מיד התחיל הגאון לתהות על קנקנו של הרבי, ושאל אותו שאלות תורניות סבוכות. הרבי השיב לו תשובה ברורה ומדויקת על כל שאלה. הרגיש ר' משה כי גדול וענק בתורה עומד לפניו, ופנה אליו בשאלה: "שאלה גדולה לי. הצעתי אותה לפני גאונים גדולים שהיו עוד בימי צעירותי, אך עד כה אין פותר לי אותה. מי שיפתרנה לי, אקראנו רבי אלופי ומיודעי!".
האזין אדמו"ר הזקן בדריכות, והגאון הרצה בלהט את קושייתו. "לכאורה, סתירה יש בדברי המדרש. על הפסוק בתחינתו של משה רבינו לפני ה' שלא יכלה את עמו - "זכור לאברהם ליצחק ולישראל", אומר המדרש רבה: "אמר רבי אבין: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני מבקש מידך, כשם שביקשתי מסדום, עשרה צדיקים. העמד לי מהם עשרה צדיקים, ואיני מכלה אותם. אמר משה: ריבון העולם! אני מעמיד לך - הרי אני ואהרן ואלעזר, איתמר ופינחס ויהושע וכלב. אמר לו אלקים: הרי שבעה, והיכן השלושה? אמר לו: ריבון העולם! האם חיים הם המתים? השיבו: הן. אמר: אם חיים הם המתים – "זכור לאברהם ליצחק ולישראל", והרי לך עשרה".
"אולם במדרש על פרשת עקב, בעניין זה עצמו, מובא שהקדוש ברוך הוא ביקש ממשה שיעמיד לו שמונים צדיקים! ומשה העמיד לו שבעים ושבעה - שבעים הזקנים, ועוד שבעה, ולהשלמת השמונים הדרושים היה זקוק לצרף את שלושת האבות.
"מה פשר הסתירה בין המדרשות?", סיים הגאון את קושייתו הבהירה. "מדוע לפי דברי המדרש במקום אחד מסתפק הקדוש ברוך הוא בעשרה צדיקים להצלת עם ישראל, ואילו במקום שני נאמר כי זקוק הוא לשמונים צדיקים לשם כך?!".
"שני המדרשים חלוקים במחלוקת של תנאים המופיעה בגמרא!", השיב הרבי.
ר' משה הגאון היה בקי עצום בכל מסכתות הש"ס. הוא ניסה במשך דקות לייגע את מוחו ולרדת לסוף דעתו של אדמו"ר הזקן, אך ללא הצלחה. "היכן יש בש"ס מחלוקת בעניין זה?", שאל הגאון, ועל פניו ניכר כי סקרנותו גוברת.
"במסכת הוריות, בדף ה עמוד ב", השיב הרבי. "שם דנה הגמרא במשמעות הפסוק "ונעלם דבר מעיני הקהל", לעניין הקרבת "פר העלם דבר של ציבור". הגמרא מביאה את דעות התנאים שנחלקו מהי ההגדרה של "קהל" בפסוק – האם כל שבט ושבט נקרא "קהל" בפני עצמו, או שמא כל עם ישראל יחד קרוי "קהל".
"זוהי, אם כן, המחלוקת בין המדרשים. דברי המדרש בפרשת כי תשא מתאימים לשיטה ששבט אחד לא נחשב כ"קהל", אלא רק כ יחד, ולפיכך די בשבעה צדיקים עבור כולם, ובצירוף האבות הם עשרה. לעומת זאת, דברי המדרש בפרשת עקב מקבילים לדעה הטוענת ששבט אחד נקרא "קהל", ולכן יש צורך לכפר על כל "קהל" ו"קהל" – כפרה לכל שבט ושבט! אחרי שנסיר מחשבון מספר השבטים את שבט לוי, שבניו לא עבדו לעגל ואינם צריכים לכפרה, נותרו אחד עשר שבטים. האבות יכולים להצטרף לכל אחד מהשבטים, אם נצרף אליהם שבעה צדיקים מכל שבט ושבט, שהרי הם אבותם של בני כל השבטים כולם. הרי לנו בדיוק שבעים ושבעה צדיקים לאחד עשר שבטים, והאבות הקדושים משלימים לכל שבט, הרי שהגענו למספר שמונים...".
הגאון ר' משה חפץ התפעל מאד מתירוצו הלמדני הגאוני של הרבי, חלק לו כבוד גדול ואף הגיש לו בעצמו כסא לשבת עליו. אחר כך ציווה לרעייתו: "הגישי נא כיבוד טוב לשולחן, כי אורח חשוב נמצא אצלנו, הלא הוא הרב רבי זלמן...".
סיפורי חסידים, עמ' 229