חסיד הוא פנסאי
כששהה הרבי הרש"ב בווירצבורג שבגרמניה לצורך הבראה, הגיעו אליו אורחים לשבת - החסידים ר' יוסף יוזיק הורביץ וחתנו, ר' פייבל זלמנוב.
בעוד הרבי מתפלל באריכות כדרכו, האורחים כבר קידשו, וישבו להתוועדות חסידית. ה"משקה" נשפך כמים...
כטוב ליבו ב"משקה", חש ר' יוסף יוזיק די אומץ כדי להפנות אל הרבי שאלה ישירה: "מהו חסיד?...".
"חסיד הוא פנסאי. האיש שתפקידו להסתובב ברחובות ולהדליק את פנסי העיר", השיב הרבי. "הפנסאי מצויד במוט, שעל ראשו גולת אש. הוא יודע שהאש איננה שלו, ומסתובב עימה כדי להדליק פנסים".
"ומה כשהפנס קבוע במדבר שממה?", שאל ר' יוסף יוזיק. "אם הפנס במדבר, הרי שיש להדליקו גם שם, כדי שיראו שזהו מדבר שממה, והשממה תתבייש מאור הפנס", ענה הרבי.
"ומה אם הפנס נמצא בים?", הוסיף לשאול החסיד. "אם הפנס בים, הרי שיש להתפשט, לקפוץ אל תוך המים, ולהדליק את הפנס", קבע הרבי.
"האומנם זהו חסיד?", תמה ר' יוסף יוזיק.
הרבי שקע בשרעפים. לאחר שהתבונן בעניין דקות ארוכות, קבע נחרצות: "אכן, זהו חסיד!".
"אינני רואה את הפנסים", העיר ר' יוסף יוזיק.
"מפני שאינך פנסאי", פסק הרבי.
"וכיצד נעשים פנסאי?", שאל ר' יוסף יוזיק.
"החסיד צריך להיות "סר מרע". להתחיל מעצמו. אחרי שירחץ ויעדן את עצמו - יוכל לראות את הפנס. כשהאדם שקוע בחומר, הוא רואה רק חומריות. כשהוא מזדכך, הוא רואה את העדינות שבזולת", הסביר הרבי.
"האם מותר לתפוס את הזולת בגרונו?", הוסיף לשאול החסיד.
"בגרונו לא, אך בכנף הבגד העליון – מותר", ענה הרבי.
•
הרבי תיאר את השיחה המופלאה הזו והסביר את המשמעות הרוחנית העמוקה הטמונה בה.
הפנס הוא הנשמה, "נר ה' נשמת אדם". בכל יהודי יש נשמה, חלק אלוקה ממעל ממש. אך, לעיתים הנשמה אינה מאירה – הפנס כבוי.
תפקידו של חסיד אמיתי להיות פנסאי, להדליק את הפנסים הכבויים. גם אם הוא עצמו רחוק משלמות, ונותרה לו עבודה רבה, עליו לוותר על טובת עצמו, ולחשוב על טובת הזולת.
בראש מקלו של החסיד בוערת אש. אך, הפנסאי מודע לכך שהאש אינה שלו, החסיד יודע שהצלחתו להדליק את נשמת הזולת אינה נזקפת לזכותו. בזולת כבר נוצץ הניצוץ, צריך רק לעורר ולגלות אותו, והוא יתלקח מעצמו ללהבה. רק אם החסיד פועל בהתבטלות עצמית, בלי לנכס את הזכויות לעצמו – מצויה בראש מקלו אש, והוא יכול להדליק נשמות.
רוב היהודים מתעוררים בקלות. מעט יהדות, ומיד מתחילה הנשמה להאיר. אך קיימים גם כאלו שלא כל כך קל לעורר אותם – אלו שנמצאים בים ובמדבר. האם גם לשם צריך להגיע החסיד?
המדבר מסמל עוני רוחני. הדרים במדבר שממה ריקים מכל תוכן. אין בהם לא תורה ולא חכמה, לא דרך ארץ ולא מידות טובות. הם חצופים, ואינם מוכנים לשמוע כלל על תורה ומצוות.
גם פנסים כאלו צריכים להדליק. יש למשוך את היהודים הללו בחבלי עבותות אהבה, כך הם יתחילו לחוש ולראות את השממה, את ייסוריה של נשמתם המתעוררת, והשממה תתבייש בפני הפנס, הם יתביישו בהתנהגותם, ויתקרבו לאור ה'.
ים, לעומת זאת, רומז על יהודים המלאים במימי התורה. אך, ייתכן שיהודי יהגה בתורה יומם ולילה, ועם זאת לא תהיה בו יראת שמים. תורתו חשוכה, אין בה אור. יכול החסיד לחשוש שלא יצליח להדליק את הפנס המצוי בים. אם התורה שלמד לא הועילה, כיצד יצליח הוא להשפיע עליו?
על החסיד להתפשט ולקפוץ אל הים, להשליך הצידה את לבושי המחשבה, הדיבור והמעשה, לעזוב את השכל והרגש, ולפעול מתוך מסירות נפש אמיתית. אם נשמה תפנה אל נשמה, ללא כל לבוש ומסך - יידלק הפנס, והתורה תצא מהקליפות.
הדלקת הפנס צריכה להיעשות בדרכי נועם, לאחוז בכנף הבגד העליון, ולא מתוך כפיה, לא לתפוס בגרונו של הזולת.
כל אחד צריך לזכור שהוא פנסאי, תפקידו להאיר את החושך ולהפוך את העולם הגשמי לדירה לה'.
ספר השיחות, תש"א, עמ' 136. תורת מנחם, חלק לד, עמ' 129