יציאת נשמה יתרה
"ברוך... המעריב ערבים... אהבת עולם אהבתנו... הפורש סוכת שלום עלינו... עלינו לשבח...", זימר שליח הציבור, מדפדף במהירות בסידורו.
בתפילה הבהולה לא היה כל זכר להתעלות הראויה ליום השביעי. תלמידי הבעל שם טוב הביטו ביהודי המקום, הממהרים לשוב אל בתיהם, ותהו מדוע החליט רבם הקדוש לשבות דווקא במחיצתם של יהודים פשוטים אלו.
גם תפילת שחרית הייתה מאכזבת למדי. הצדיק ותלמידיו התפללו מתוך רגש והתלהבות כהרגלם, אך תפילתם של יהודי העיירה הייתה יבשה ונטולת חיות. האווירה ששררה בבית הכנסת הייתה שונה בתכלית מאווירת הקדושה האופפת את בית המדרש במז'יבוז'.
"מדוע הגענו הנה?", התלוננו תלמידים אחדים בעת סעודת השבת באכסניה. "מה נוכל ללמוד מהאנשים הפשוטים הללו, שעשו את שבתם חול?".
הבעל שם טוב השתיק את תלמידיו, ולא הניח להם להשמיע את דברי הביקורת. "אין לנו מושג בערכה של נשמת יהודי פשוט", אמר. "נשמה של יהודי היא חלק אלוקה ממעל ממש!".
לעת מנחה שבו הצדיק ותלמידיו לבית הכנסת. התלמידים הביטו סביבם בסקרנות, מחפשים רמזים לנוכחותן של נשמות גבוהות. אולי אחד המתפללים אינו אלא צדיק נסתר? ואולי מנהג מיוחד כלשהו של יהודי המקום היא הסיבה לבואם הנה?
הביטו סביבם, ולא גילו דבר. תפילת מנחה הייתה קצרה ויבשה בדיוק כקודמותיה.
אחרי התפילה פנו הבעל שם טוב ותלמידיו אל האכסניה, לסעוד סעודה שלישית של שבת. התלמידים הבחינו כי רבם טרוד במחשבות, ומבט עיניו משוטט אנה ואנה, משל תר הוא אחר דבר מה. 'כנראה גם הרבי אינו יודע מדוע נשלחנו לשבות בעיירה זו. גם הוא, כמונו, מחפש את הסיבה לבואנו הנה...', הרהרו בפליאה.
השמש גלשה אל האופק. הצדיק הביט בפאתי המערב הלוהטים, מרוכז כולו במחשבותיו. נראה היה כי הוא מאזין בריכוז לקולות מרוחקים.
לפתע קרא בהתפעלות: "עונג עילאי בשמי רום! תענוג אמיתי! רק מה מקורו המדויק? זאת אינני יודע...".
אחרי שברכו ברכת המזון, שבו הרבי והתלמידים לבית הכנסת, לתפילת ערבית.
מבעד לחלונות נשקף רקיע שחור, זרוע כוכבים נוצצים. יצאה השבת.
אך מדוע ריק בית הכנסת? היכן המתפללים הדייקנים, שאת כל התפילות התחילו בדיוק בזמן? התלמידים הביטו בתמיהה על הספסלים הריקים, לא מבינים מה נשתנה בתפילת ערבית זו מכל התפילות.
חלפה שעה ארוכה. לפתע נשמעו קולות שיחה וצעדים, דלת בית הכנסת נפתחה לרווחה, והמקומיים נכנסו פנימה.
שליח הציבור תפס את מקומו, והתפילה החלה, מהירה ויבשה, כרגיל.
אחרי התפילה ניגש בעל האכסניה אל אורחיו, מתנצל. "סלחו לי על שלא שירתי אתכם בעת הסעודה השלישית. מנהג קבוע לנו, ליהודי העיירה, לסעוד את הסעודה השלישית בצוותא באחד הבתים".
"מה המקור למנהגכם?", התעניין הצדיק.
"אינני יודע. מוטב שתשאלו את האיש שמארגן בביתו את הסעודות", השיב בעל האכסניה, והצביע על יהודי פשוט למראה, שכבר עמד על מפתן דלת בית הכנסת, מתכונן ליציאה.
הבעל שם טוב ותלמידיו מיהרו להשיג את היהודי.
"התוכל לספר על מנהגכם לאכול סעודה שלישית בצוותא?", ביקש הצדיק.
היהודי חייך במבוכה. "חושש אני שתלעגו לי ולבורותי הרבה".
"ובכל זאת", הפציר בו הצדיק.
"אם כבודו רוצה כל כך לשמוע, אספר לו", נכנע היהודי, והחל לספר בביישנות: "לפני שנים מספר ביקר בעיירתנו דרשן, ובדרשתו הסביר שבשבת נכנסת לגופנו נשמה יתרה, ובמוצאי שבת עוזבת נשמה זו את גופנו. דבריו ריגשו אותי. נזכרתי באבי, שהיה יהודי פשוט כמוני. משאלה אחת ויחידה הייתה לו - שבעת הסתלקות נשמתו מהעולם, יהיו נוכחים בקרבתו עשרה מישראל. משאלתו התגשמה. כשהשיב את נשמתו לבוראה עמד מניין יהודים סביב מיטתו", בעיני המספר הופיעו דמעות.
הוא מחה את דמעותיו והמשיך בסיפורו. "הרהרתי על הנשמה היתרה, העוזבת את גופנו בכל מוצאי שבת. מדוע ייגרע חלקה? חשבתי לעצמי. ראוי שבעת יציאתה יהיו נוכחים לפחות עשרה יהודים!
"התחלתי להזמין את כל יהודי העיירה להשתתף בסעודה השלישית הנערכת בביתי. אנחנו אוכלים בצוותא, שרים, אומרים דברי תורה קצרים. רק כאשר בטוחים אנו למעלה מכל ספק שהשבת יצאה והנשמה היתרה עזבה את הגוף, קמים אנו מהשולחן, וממהרים לתפילה בבית הכנסת".
האיש הפשוט סיים את סיפורו, ונפרד מהצדיק ומתלמידיו ב"שבוע טוב" לבבי.
פניו של הבעל שם טוב קרנו משמחה. "כעת הבנתי מדוע הגענו הנה. נמשכתי אל התמימות הטהורה, הקיימת ביהודים פשוטים אלו, שהנהיגו מנהג נפלא כל כך!".
מאז נהג הבעל שם טוב לערוך סעודה שלישית גדולה בבית המדרש, בהשתתפות כל חסידיו.
לקוטי מהרי"ח, שבחי הבעש"ט, כתר שם טוב, מצווה ועושה עמ' תרפד