שמחה בייסורים לפני ה'
הגביר ר' זאב וילנקר, מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן, סיפר פעם על התקרבותו לחסידות חב"ד.
נוהג הייתי לבקר מידי פעם בערים ובעיירות, ולחלק צדקה לאביונים.
פעם הגעתי לווילנה, והלכתי, כהרגלי, לעבר אזור העוני. צעדתי ברחוב עלוב, בין בתים מטים ליפול, ולפתע שמעתי קול שירה עליזה. השירה בקעה מחלונותיו של בית חרב.
'ודאי נערכת כאן שמחה', הרהרתי, ועצרתי להקשיב לניגון השמח. כעבור דקות אחדות פסק הניגון. אחד הנוכחים אמר דבר מה, והאנשים החלו לנגן ניגון דבקות מרגש.
הסתקרנתי, והחלטתי להיכנס פנימה.
בחדר הקטן והדל ישבו כעשרים איש, מצטופפים סביב שולחן גדול. על השולחן ניצבו בקבוק "משקה", כוסות, ומעט לחם. 'כיבוד עלוב', חשבתי לעצמי, והבטתי במסובים. כולם היו צנומים, ובגדיהם קרועים ובלויים. הם שרו כשעיניהם עצומות, ולא הבחינו כלל בכניסתי.
התיישבתי ביניהם, ושאלתי את היושב לידי: "לכבוד מה ההתכנסות? שמחה? מפגש רעים?".
"סעודת מצוה", השיב האיש.
"מיהו בעל השמחה?", הוספתי לשאול.
האיש הצביע על אברך גבה קומה, שראשו עטוף בתחבושת. מידי פעם נפלטה מפי האברך אנחה, עדות לסבלו. מצד שני, קרנו פניו מאושר. הניגוד התמיה אותי.
אחרי הניגון החלו המסובים למזוג כוסיות "משקה", ולברך זה את זה בברכת "לחיים!".
'חסידים', הבנתי. שמחתי על ההזדמנות להכיר מקרוב את אורחותיהם של האנשים הללו, ולתהות על קנקנם.
כשכובדתי בכוסית לאמירת "לחיים", פניתי אל האברך הגבוה, בעל השמחה, וקראתי לעברו: "מזל טוב!".
המסובים ניגנו עוד ניגון אחד, ואני הנחתי על השולחן כמה מטבעות. "ברצוני להשתתף בסעודת המצוה", אמרתי.
החסידים סירבו ליטול את הכסף. "איננו רוצים לאבד את ה"טוב"", אמרו.
"לאבד את ה"טוב"?", תמהתי. "טוב פת חרבה ושלווה בה...", השיבו לי בשנינות.
רק בסוף, לפני שיצאתי מהבית, הצלחתי לגלות את הסיבה האמיתית לסעודת המצוה. לא ברית מילה ולא פדיון הבן, לא בר מצוה ואפילו לא חנוכת הבית. הייתה זו סעודת הודיה. לא הודיה על ניסים, אלא על ייסורים...
האברך הגבוה, שעל ראשו תחבושת, הוא תלמיד חכם גדול. לפני שנים מספר הפך לחסיד, ומשך אחריו עוד כמה אברכים מצוינים. יום לפני הסעודה התנפלה עליו חבורת צעירים קנאים, והוא ספג מכות כואבות בגלל הצטרפותו ל"כת" החסידות. האברך המוכה והחבול לא הצטער על ייסוריו, כי אם שמח בהם. הוא ערך סעודה בהשתתפות רעיו וידידיו, כדי להודות לה' על הזכות שנפלה בחלקו להיות מוכה בגלל הצטרפותו לחסידות.
התפעלתי מאד. השמחה של החסידים על ייסוריהם, והאהבה והאחווה ששררו ביניהם גרמו לי לראות את שיטת החסידות, המושמצת והמוחרמת, באור שונה. לפתע חפצתי להצטרף אל אותם אנשים אמיצים, המוכנים להקריב כל אשר להם למען הדבקות באמת.
כך הפכתי לחסיד.
התמים, חוברת ו, עמ' צג