הרב שאול דובער זיסלין הסביר, כי פנימיות התורה מחוללת שינוי בלימודו של היהודי, מבחינה כמותית ואיכותית. וכך סיפר:
"אברך לא חב"די, שנסמך על שולחן חותנו, גילה את אורה של החסידות ושם את פעמיו למשכנו של אדמו"ר הזקן. החותן מיהר אף הוא לחצרו של הרבי, כדי לדרוש בשלום חתנו. הוא נוכח, כי יראת השמיים של חתנו נותרה בעינה, אולם התמדתו בלימוד אינה כבעבר.
"התאונן החותן לפני הרבי, ונענה: "טרם היותו חסיד, למד חתנך עבור החתול והכלב, ואילו כיום לומד הוא לשמה". והסביר הרבי:
"קודם, נהג האברך לבטל את זמנו בחדרו. בשמעו רשרוש ליד הדלת, נהג להתיישב ליד הגמרא וללמוד, מחשש שחותנו או חותנתו בדרכם פנימה. לאחר-מכן היה בודק ומוצא, כי הרשרוש נבע מהתחככותם של החתול או הכלב. כיום, לעומת זאת, לומד הוא לשמה, וסוגר את הספר כשהחותן מופיע".
הרה"ח ר' מנחם מענדל מרוזוב מוסיף:
"כשהתגוררה משפחתי בלנינגרד, נשלחתי יחד עם אחי הצעיר ללימודים בעיירה נעוועל. המלמד היה חסידי מאוד, ומדי בוקר העשירנו בשלל סיפורים חסידיים.
"טרם ראש השנה, שבנו לביתנו ברכבת. במהלך הנסיעה נהגתי בשובבות, ופתחתי חדרי שינה. באחד מהם, ישב יהודי מבוגר עם זקן לבן ארוך, והוא סימן לי להתקרב אליו. היה זה הרה"ח ר' מאיר שמחה חן ע"ה. הוא הושיבני על ברכיו וביקשני לספר לו סיפור חסידי. סיפרתי לו את הסיפור (הנ"ל), ששמעתי מהמלמד בנעוועל, אודות האברך וחותנו שהגיעו אל אדמו"ר הזקן.
"הגעתי לביתי, ובעת סעודת השבת השתובבתי מעט. לפתע, קראני אבי, הרה"ח ר' אלחנן דוב הי"ד, וביקשני לחזור על סיפורי. עשיתי כמצוותו, והרב זיסלין, שנמנה עם המסובים, התנועע בהתלהבות ופניו נהרו. לאחר-מכן סיפר, כי שמע את המעשה מהרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה ע"ה בשמי.
"כנראה, שר' מאיר שמחה נהנה מחינוכו של המלמד, ושח על כך לרבנית".