עם החסידים בתל-אביב, נמנו בעלי השכלה ובעלי עבודה, אולם ר' פינחס אלטהויז היווה דמות ייחודית שאין שני לה. אישיותו הנפלאה, גילמה אהבה בשרית אל הרבי, הנובעת מהתקשרות ומחיים סביב רבותינו נשיאינו במשך שנים רבות.
מבלי משים, הוגדרה אישיותו של ר' פיניע על-ידו עצמו. היה זה לאחר שמחת תורה תרפ"ח, עת נפרד הרבי הריי"ץ ממלוויו על גבול רוסיה-לטבייה.
ר' פיניע ניגש אל הרבי ואמר בעיניים דומעות: "רבי, ישנם משכילים וישנם עובדים. אלה ינוחמו בהשכלה ואלה ינוחמו בעבודת התפילה. אולם אני, שכל מציאותי מסתכמת בהסתובבותי סביב הרבי, מה יהיה עימי?!" התבונן הרבי קמעא ולבסוף אמר לו: "אני אכן אתגעגע אליך". לפי גרסאות אחרות, בכה הרבי והבטיחו: "אתה תהיה היכן שאני אהיה", או "עימי במחיצתי".
קרבתו של ר' פיניע אל רבותינו נשיאינו הייתה לשם דבר. בשנת תש"י, בעת שהותו בחצרות קודשנו, הוכנס לחדרו של הרבי הריי"ץ, בכל עת שנראה היה כי מצב רוחו הקדוש אינו מרומם. הוא נהג לספר לרבי דברים משמחים, שהעלו חיוך על פניו הקדושות.