דמות ההוד של ר' פנחס אלטהויז, הדגימה יחס ראוי לכסף של תומכי-תמימים, והיא מוצאת את ביטויה במעשה הבא:
התוועדות "סעודת משיח" בשביעי של פסח תשכ"ג, נחקקה בזיכרונם של משתתפיה. ר' פיניע תבע מהרה"ח ר' חיים שמריהו גוראריה ע"ה, לתרום עשרת אלפים לירות לתומכי-תמימים. ר' שמערל התפלא על גובה הסכום, וטען כי מפריש לישיבה בלאו הכי, אולם ר' פיניע בשלו.
לפתע, שלף ר' פיניע את נשקו האחרון: "אם אתן אלפיים לירות, תיתן עשרת אלפים?" שאל. ר' שמערל השיב בחיוב, ור' פיניע הכריז: "הנני נותן אלפיים". כך יצאה התרומה הגדולה לדרך.
אולם, הדבר היה לפלא. ר' פיניע השתכר משכורת צנועה, וחייו נוהלו בצמצום רב. "מנין לך אלפיים לירות?" שאלוֹ ר' שמערל למחרת. הוא השיב:
בחורף האחרון, בעת שהותי בחוץ לארץ לצורך גיוס כספים לישיבה, נפלה במוחי מחשבה זרה. אמרתי בלבי: "פיניע, הלוא ביום מן הימים תיפרד מן העולם הזה, וזוגתך תיוותר ללא תמיכה! עליך לחרוג ממנהגך, ולבקש שכר חד פעמי של אלפיים לירות עבורה. כך יתאפשר לה לנסוע לארצות הברית ולהתגורר אצל בנכם, וכן לממן עצמה מעט". ממחשבה למעשה.
אולם, אתמול, בעת ההתוועדות, התעוררתי לתשובה ואמרתי לעצמי: "פיניע, תתבייש לך. במשך שנים רבות התאפקת ולא נגעת בכסף של תומכי-תמימים, אך בימיך האחרונים השתלט עליך היצר הרע ה"דתי", והכשילך בצורה כה חריפה ומבישה!"
"החלטתי להשיב את הכסף בתוספת ריבית כפולה ומכופלת, ועלה ברעיוני לערוך עימך את העסקה".