ר' משה גורארי'ה שח בהתפעלות עצומה, אודות ההשכלה הרבה הטמונה במאמריו של הרבי, ונדהם מאופן אמירת המאמר "לא תהיה משכלה". הוא ביטא זאת אף באיגרתו מחצרות קודשנו, מערב ראש חודש אדר תשי"ב, אל אחד החסידים בארץ הקודש:
בשבת קודש הייתה התוועדות, היה מאמר על פסוק לא תהיה משכלה ועקרה כו' את מספר ימיך אמלא. והרבה דברי תורה. הבכיות העצומות של כ"ק ממש קורעים הלב, אף לב האבן. השתדל להתאפק בכל כוחו ולא יכול והדמעות ניגרו על השולחן. וכל דבר יצא מתוך פנימיות עומק הנשמה.
לא הבנתי אף פעם מה זה הזזת הנפש ומרירות של עומק פנימיות הנפש. אין להעלות על הכתב ואין בכוחי לתאר את מה שראיתי והרגשתי. דיבר איך שצריכים לייקר כל רגע, מה היו יכולים לעשות ומה עושים, וה' יתברך ימלא הימים כו'.
האמת אגיד לכם, שאיני יודע לכתוב מה שמעתי, כי כל כך היו הבכיות העצומות שלו מתוך תוכיות לב ונשמה וכל כך היינו בהתפעלות און צו רירט [והזדעזענו], עד שאיני יודע בדיוק המילים, אבל הכוונה ברורה לי, שכל רגע ושעה ויום – יקר, ויהיה דו"ח, והאחריות והחוב והזכות.
והעיקר הוא מה שלא נמסר בדיבור. עמדתי על ידו ממש וראיתי את ההתאפקות וההתאמצות שלא לגלות הצער והמרירות ושלא לבכות כל כך, אבל גדל מאוד הפנימיות על כל מעצורי הנפש. אחרי המאמר, כמה רגעים לא יכול היה להירגע וניגב הדמעות.