ר' זלמן משה היצחקי החדיר בתלמידיו אמונה וביטחון. ר' מענדל פוטרפס סיפר, כי בעת המאסר בשנת תרפ"ז, נעו החסידים בנעוועל באי וודאות אודות מצבו של הרבי. ר' זלמן משה שיגר אז ללנינגרד את אביו של החוקר נחמנסון, שנמנה עם החסידים, כדי לברר את המצב. האב שמע מבנו את המילים "הוא חי", ושב מייד אל החסידים כדי לבשר להם את הבשורה.
בג' תמוז, כאשר נודע על שחרורו של הרבי, רקדו חסידי נעוועל במשך כל הלילה. הרצפה הפכה שחורה מחמת הריקודים וכותלי בית המדרש מטו ליפול. ר' זלמן משה אמר "לחיים" במידה מרובה, ובהגיעו לפתח ביתו, עשה קוּלע בתוך שלולית בוץ, תוך שמנגן "אשרינו מה טוב חלקנו".
מאוחר יותר, נודע אודות שיגורו של הרבי לגלות בעיר קוסטרומה. החסידים, שסברו תחילה כי השחרור הינו מוחלט, נפלו ברוחם ועצבות איומה התפשטה בנעוועל. אומנם, ר' זלמן משה המשיך להתוועד מדי לילה, תוך ביטחון מוחלט בגאולה הקרובה. כאשר הגיעה בשורת השחרור, נוכחו כולם בצדקתו.