הרה"ח ר' דובער קיבמן ע"ה סיפר (תואר אף על-ידי ר' מענדל פוטרפס פעמים רבות):
"ר' זלמן משה הידר מאוד בקיום המצוות. בחג הפורים האזין לקריאת המגילה פעמים רבות, מחשש שדילג על תיבה או על אות אחת.
"באחת השנים, ביקשני ר' זלמן משה, בשעות אחר הצהריים של החג - בהיותו מבושם היטב, לקרוא לפניו את המגילה. הייתה זו, כמדומני, האזנתו השמינית לקריאה באותו יום.
"עשיתי כמצוותו, ובמהלכה הפסיקני ואמר: "שמע, ידידי הצעיר. סיפורה של המגילה ארוך, וחובה עלינו לומר "לחיים" טרם שנמשיך" [לקריאה זו לא קדמה ברכה, ומובנת בקשתו של ר' זלמן משה]. הוא הגיש לי כוס משקה, וכן כיבד את עצמו. מייד לאחר-מכן הורה לי: "כעת ניתן להמשיך בסיפור".
ידוע ביאורו של הבעל שם טוב, אודות הדין ש"הקורא את המגילה למפרע לא יצא": "מי שמדמה את המגילה לסיפור שאירע פעם - לא יצא ידי חובתו". כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הדגיש, כי ביאורו של הבעל שם טוב, הוא-הוא עומק פשט ההלכה.
ר' זלמן משה בהנהגתו, החדיר לתלמידיו בתל-אביב, כי סיפורם של מרדכי ואסתר נושא משמעות פנימית אף בהווה. אמירת ה"לחיים" בעת הקריאה, חידדה אצלם את המסר הנצחי של המגילה, והיוותה חוליה נוספת בשרשרת של מהלכי נפש חסידיים, שביטא המשפיע הדגול.