בראשית שנות ת"ש, לקה ר' זלמן משה היצחקי בשיתוק פיזי, וכוח דיבורו נפגע. הוא נאלץ להעתיק את מגוריו לשכונת נחלת-יצחק בתל-אביב, סמוך לבנו, ר' שמואל ע"ה. החל משנת תש"י התגורר בכפר-חב"ד, בביתו של חתנו, ר' אברהם מאיור. ביום ג' שבט תשי"ב השיב ר' זלמן משה את נשמתו לבוראה, ובאיגרת הניחומים, כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו אודותיו: "זצ"ל".
השפעתו של ר' זלמן משה נמשכה שנים רבות לאחר פטירתו. ר' מענדל פוטרפס נשאל פעם, מדוע אינו עולה לבימתו הקדושה של הרבי, בערב ראש השנה בעת התרת נדרים. הוא השיב: "אם אעלה למעלה, יגיע אליי ר' זלמן משה בלילה ויקפיד עליי מאוד".
בביתו של ר' מענדל הייתה תלויה תמונתו של ר' זלמן משה, ובעת שחפץ להתעורר לעבודתו יתברך - הביט בעיניו החודרות של משפיעו. הוא פחד מהן, וביטא לא פעם את השפעתן עליו.
גדולי החסידים בתל-אביב התרפקו בזיכרונות אודות דמותו של ר' זלמן משה, וציינו את שמו בהערצה.