הֱיוּ חולים! (רש"י ויקרא טז, א)

לקו"ש ח"ז שיחה א | בשיחה מופיעים פרטים שלא הובאו בדרשה, מומלץ לעיין במקור טרם הדרישה!

פתיחה

פתחו את החומשים בתחילת הפרשה, ר' זונדל, קרא בבקשה את הפסוק הראשון:

"יְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ:"

וכעת, ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י:

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'" - "מה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן."

האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?

[לשמוע את הקהל]

על פניו רש"י בא להסביר מדוע התורה מספרת לנו שהציווי "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" היה "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'" – שבכך יש איום מרומז לאהרן ש"לא יבוא בכל עת אל הקודש", ש"לא ימות כדרך שמת פלוני".

השאלות

נניח והבנו את זה, אבל התשובה הזו של רש"י קשה מאוד להבנה:

על אהרן צריכים לאיים? אם ה' אומר לו שלא להיכנס הוא יעשה דווקא?

ובכלל, מה המשמעות של המשל הזה מחולה, וכי אדם בריא שאומרים לו לא לשלוח סמסים בנהיגה "שלא ימות כדרך שמת פלוני" זה לא יעבוד? האם התמונות המחרידות על הסיגריות לא אמורות להשפיע? למה להביא דוגמה מחולה, רש"י יכול היה לכתוב את אותו הדבר על בריא!

נתקדם להסבר של הרבי, הסבר שעונה על עוד הרבה שאלות ונשמע כמו רוח הקודש ממש:

הביאור

כידוע, וזה גם פשט, נדב ואביהו לא היו אנשים פשוטים, הם היו אנשים מאוד מאוד מרוממים, וכמו שרש"י לימד אותנו שמשה רבינו אמר לאהרן "גדולים הם ממני וממך". האנשים הגדולים הללו לא קמו בבוקר והחליטו לפרוץ לקודש הקדשים משעמום חלילה וחס. הם הקריבו אש זרה מתוך התרגשות והתלהבות, בתוך לבותיהם בערה אש אדירה של תשוקה וגעגועים לקב"ה, וכמו שכותב האור-החיים הקדוש: "לא נמנעו מלהתקרב אל הקדוש ברוך הוא בדביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, נשיקות, מתיקות – עד כלות נפשותם מהם".

הם לא עשו חשבונות, הם פשוט נמשכו פנימה כמו שיכורים (ומשם הגיע הציווי: יין ושכר אל תשת), והקטירו קטורת לפני ה'. הקטורת היתה "קטורת זרה" כי "אשר לא ציוה אותם", אבל היא הגיעה מגעגועים עצומים לקדושה ולאלוקות.

החולה עליו רש"י מדבר הוא אהרן.

לחולה יש חום גבוה, והוא ממש רוצה קצת קור. הרופא אומר לו: אל תאכל צונן – אל תשתה מים קרים, זה מסוכן עבורך. אל תשכב בטחב – אל תדליק מזגן! אבל החולה, שרוצה להישמע להוראות הרופא, מגיב מיד: "המפקד, אני לא יכול, חם לי, אני חייב קצת קור!". אין לרופא ברירה אלא להדגים לו "שלא תמות כדרך שמת פלוני".

אהרן הכהן היה חולה אהבה, "כי חולת אהבה אני". ותחשבו על רמות הקרינה הקדושות שהוא קיבל שבוע ימים בפתח אוהל מועד. גם לו היה מאוד קשה להיצמד לכללים, גם הוא השתוקק בכל מאודו לפרוץ קדימה, אל הקודש. וכאשר צריכים לבלום אותו, להכניס אותו למסגרות, אין ברירה וצריכים להזכיר לו "שלא ימות כדרך שמת פלוני".

שימו לב עד כמה רש"י מדויק: יש כאן שתי אזהרות – אל תאכל צונן, ואל תשכב בטחב. שתי האזהרות הללו מקבילות לשתי האזהרות שקיבל אהרן:

הרבה יותר מסוכן לחולה לאכול צונן ולהכניס לתוך גופו את המים או האוכל הקר מלשכב בחדר ממוזג (או טחוב) – ולכן הפקודה הראשונה והקריטית שמקבל אהרן היא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" להקריב קרבנות. הקרבנות נמשלו ללחם ("את קרבני לחמי לאישי"), והתשוקה להקריב קרבנות היא התשוקה לאכול צונן. על כך באה האזהרה: ואל יבוא בכל עת אל הקודש.

והאזהרה השניה היא: אל תשכב בטחב. השכיבה בטחב היא עצם השהות במקום מצונן, גם בלי לעשות דבר. וזוהי התשוקה של אהרן להיכנס אל הקודש, ביום הכיפורים, אבל בלי קרבנות. ועל כך נאמר לו: "בזאת יבוא אהרן", גם כשאתה כבר נכנס יש סדר מסודר כיצד לעשות זאת, וכהמשך הפרשה.

ההוראה

מה המסר אלינו?

הרבי, בסוג של הפוך על הפוך טוען שהמסר הכי פשוט הוא: היו חולים! הבו לנו תשוקה! היו כמו אהרן, כמו נדב ואביהוא, תשתוקקו אל הקודש. אמת, "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" – יש לשמור על הכללים והחוקים, לא צריכים לשרוף את העולם, אך התשוקה והבערה הפנימית חייבת להיות!

עלינו לשלב את שתי תנועות הנפש: מצד אחד להשתוקק להכי הרבה קדושה, אנחנו צריכים, כולנו, לרצות בכל מאודנו, לא ללכת מחר לעבודה, ולשבת כאן ללמוד תורה מהבוקר ועד הבוקר - זוהי תשוקה יהודית בריאה, יהודי בריא צריך להיות חולה... חולה אהבה. אבל ביחד עם זה, אוי ואבוי למי שיעשה את זה בפועל, ההתנהגות בפועל צריכה להיות לפי החוקים והכללים, וביום ראשון בשעה שמונה כולם צריכים להיות בעבודה ולעבוד. אם באמת אדם יהיה בעבודה, כשהחלומות שלו זה הישיבה, העבודה שלו תיראה אחרת לגמרי!

ואתם יודעים מה? כשאדם משתוקק לשבת ללמוד כל היום, הוא למעשה מצפה למשיח. כמו שכותב הרמב"ם בסוף ספרו, שהיהודים החכמים מצפים למשיח כדי שיוכלו לשבת וללמוד כל היום!