הרב אלי וולף
'פסח שני' הגיע כתוצאה מתביעה של כמה יהודים, שבאו אל משה רבינו בתביעה: "למה נגרע".
יהודים אלו "היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח" (במדבר טו), והם באו לפני משה רבינו ואהרן הכהן, וטענו כלפיהם: "אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו". בעקבות טענתם, הורה הקב"ה למשה רבינו: "איש איש כי יהיה טמא לנפש, או בדרך רחוקה לכם, או לדורותיכם – ועשה פסח לה', בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים".
היענותו של הקב"ה לטענתם מהווה הוראה לדורות, וכפתגמו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ('היום יום' יד אייר): ש'פסח שני' מלמד אותנו שאין מקרה אבוד ("עס איז ניטא קיין פארפאלן"), תמיד ניתן לתקן את העבר הלא-רצוי.
גם אם העבר שלנו לא היה מושלם, עלינו לדעת שהמצב אינו אבוד. פסח שני מלמד אותנו שביכולתנו לתקן אותו.
•
אבל כדי שנוכל לתקן את העבר, יש תנאי בדבר – עלינו להרגיש שהוא לא היה כפי הרצוי, ונרצה לתקן אותו.
סיפורו של פסח שני, לא הגיע כהצעה מצידו של משה רבינו, משה רבינו לא הגיע מיוזמתו ואמר לאותם אנשים שיש להם הזדמנות להשלים את העבר, אלא הוא בא כתוצאה מתביעת אותם אנשים שטענו כלפי משה רבינו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו". הם ידעו, הרגישו, שמצבם אינו כנדרש, והם ביקשו לשנות אותו.
רק בשל תביעתם, שבאה כתוצאה מכך שהדבר העיק עליהם והם באו בתביעה לשנות את מצבם, הם זכו שפרשת פסח שני תיאמר על ידם. תביעתם התקבלה, וניתנה להם האפשרות לתקן את העבר.
בדומה ללימוד התורה, אודותיה כותבת המשנה (אבות ב, ה) "לא הביישן למד", על התלמיד להתגבר על הבושה ורק באופן כזה הוא "למד", כך גם בנוגע לתשובה על מצבו בעבר (כל דבר הרי נלקח מהתורה, וכדברי חז"ל (זוהר, חלק ב, קסא): "אסתכל באורייתא, וברא עלמא") –
כאשר האדם רוצה לתקן את העבר - אל לו להתבייש, אלא עליו לדרוש ולתבוע מהקב"ה "למה נגרע", ואז בקשתו מתקבלת וניתנת לו האפשרות לתקן את עברו.
•
העובדה שבקשתו של היהודי לתקן את העבר, מתקבלת אצל הקב"ה – מלמדת אותנו על גדלותו של היהודי.
למרות שייתכן והוא נמצא במצב שהוא "טמא לנפש", הוא נמצא "בדרך רחוקה", יתרה מזו, ייתכן ומצבו הרוחני הירוד עלול להיות רק באשמתו, כפי שנאמר בהמשך הפסוק שהעובדה שהוא לא הקריב את קרבן הפסח היה בגלל "לכם", ברצונכם, באשמתכם – בכל זאת, גם הוא, יכול לבוא בתביעה "למה נגרע".
מאחר והוא יהודי, אזי מציאותו מושלמת, הוא טוב. המצב השלילי בו הוא נמצא, הינו רק בחיצוניותו ואינו משנה את מציאותו האמיתית, וכיון שכך – ביכולתו לטעון "למה ניגרע", וטענתו תתקבל אצל הקב"ה.
עליו רק להכיר במצבו, לדעת ולהרגיש שהעבר אינו כנדרש, וכן עליו לדעת שנדרש ממנו לתקן זאת, וכאשר הוא יבוא לאחר זאת ויטען "למה ניגרע" – תינתן לו האפשרות לתקן את העבר.
•
בשבועות אלו אנו לומדים בכל שבת פרק מפרקי אבות.
בפרק רביעי (משנה כ) מביאה המשנה מאמר בשמו של אלישע בן אבויה.
הגמרא מספרת (חגיגה טו) אודות אלישע בן אבויה שהוא יצא לתרבות רעה (ובשל כך הוא קיבל את הכינוי "אחר"), בגלל הוא שמע 'בת קול' מן השמים שאמרה: "שובו בנים שובבים, חוץ מ'אחר'". הוא שמע הכרזה מן השמים האומרת שאין באפשרותו לחזור בתשובה.
כאשר אלישע בן אבויה שמע הכרזה מן השמים האומרת שאין ביכולתו לשוב בתשובה, "שובו בנים שובבים – חוץ מ'אחר'", הוא הבין שהדלת ננעלה בפניו. כיון שכך: כיצד, אם כן, יכולים לבוא בטענות כלפיו, וכי הוא יכול לשנות את ההחלטה שנקבעה אודותיו בשמים?
אלא הטענה כלפיו היא: למרות שההכרזה מן השמים אמרה "חוץ מאחר" – בכל זאת היה עליו להתאמץ, להשתדל לחזור בתשובה, לבוא בתביעה ובטענה "למה ניגרע".
וודאי הדבר, שאם הוא היה מתאמץ, אם הוא היה נוהג באופן של "דחק ונכנס" (כלשון חז"ל במסכת ברכות לא ובעוד מקומות) – תשובתו היתה מתקבלת, למרות ההכרזה של ה"בת קול".
חז"ל אומרים (פסחים פו): "כל מה שאומר לך בעל הבית, עשה – חוץ מצא". למרות שהנך מתארח אצל "בעל הבית", וכיון שכך "כל מה שאומר לך בעל הבית – עשה", אתה מחוייב לציית לדבריו של בעל הבית, מכל מקום, כאשר הוא אומר לך "צא", אינך מחויב לציית לו.
זו הטענה כלפי אלישע בן אבויה: למרות שהוא שמע "בת קול", הכרזה של "בעל הבית" של העולם, האומרת "שובו בנים שובבים, חוץ מ"אחר"" – הוא לא היה אמור להתחשב בהכרזה זו,
שכן הקב"ה עצמו קבע בתורתו, שלמרות שבכל הפרטים אכן צריך לשמוע בקולו של "בעל הבית", "כל מה שאומר לך בעל הבית – עשה", אבל ישנו יוצא מן כלל זה, ישנו דבר שאינך צריך לשמוע בקולו של בעל הבית: "חוץ – מצא".
את הדרישה "צא", אינך מחוייב לקבל. אם "בעל הבית" קבע שעליך לצאת מתחומי הקדושה, הוא אומר לך "צא", ה"בת קול" אומרת "חוץ מאחר" – אינך מחוייב לציית לדרישה הזו. "חוץ מצא".
זו הטענה כלפיו, מדוע הוא ציית ל"בת קול", ולא השתדל לעשות תשובה.
אם הוא היה מתאמץ, משתדל לעשות תשובה, אילו הוא היה טוען מתוך אמת "למה ניגרע" – בסופו של דבר תשובתו היתה מתקבלת.
כפי שאכן מסופר בהמשך הגמרא, שהודות להשתדלותם של רבי מאיר ורבי יוחנן, הם הביאו תיקון לנשמתו של "אחר".
•
פסח שני מלמד אותנו: כאשר יהודי שם לב שהנהגתו בעבר לא היתה כנדרש, הוא לא נהג כפי הראוי – עליו לדעת שלא זו בלבד שביכולתו לשנות את הנהגתו בהווה ובעתיד, אלא בכוחו לשנות ולתקן גם את העבר.
כדי לתקן את העבר, נדרש ממנו לבוא בטענה ובתביעה "למה ניגרע".
עליו לחוש באמת שברצונו לשנות את העבר, הוא צריך לדעת שבכוחו לתקן זאת, כי מצד היותו יהודי אזי מציאותו נעלית, והעובדה שהעבר שלו לא היה כנדרש, נבע מצד חיצוניותו – ואזי עליו לתבוע מתוך אמת: "למה ניגרע".
כאשר הוא יתבע באמת, הוא יזכה ו"תינתן על ידו פרשה חדשה", הוא יזכה ל"פסח שני", תינתן לו האפשרות לתקן את עברו.
(משיחת שבת פרשת אמור, תשמ"ב)