היהפוך כושי עורו (הבר)

הרב חיים הבר

פתיחה: כושי במוסקבה

מספרים על מרגל אמריקני, בתקופת ה'מלחמה הקרה' בין רוסיה לארה"ב, שאומן היטב על מנת לחדור אל ליבה של רוסיה הסובייטית. אחרי אימונים מפרכים שארכו חודשים רבים, בהם למד להתנהג כרוסי לכל דבר, הוצנח מעל מוסקבה.

מיד עם נחיתתו, החליט להיטמע בהמון. פרץ לאיזה בית מרזח מקומי, שר שירים רוסיים, והחל לרקוד קדאצ'קה כאחרון הקוזאקים. לתדהמתו, כל באי בית המרזח, בהו בו כאילו נפל מן הירח...

ברוב יאושו, ניגש לאחד ה'חברים' ושאל בשקט: "תגיד, אני לא נראה רוסי מושלם? למה כולם מסתכלים עליי כך"?

ענה לו הרוסי: "תגיד למפקדים האמריקנים שלך, שבמוסקבה אין כושים"...

ההפטרה: הלוא כבני כושיים

איך הגיע הכושי ממוסקבה להפטרת פרשת השבוע?

ובכן, זו לא סתם בדיחה. זה בדיוק מה שכתוב בהפטרה. השבוע אנו קוראים את פרשיות אחרי מות וקדושים כשהן מחוברות. יש מנהגים שונים ביחס להפטרה בשבת כזו, ולמנהג חב"ד וקהילות אשכנז קוראים את הפטרת "הלוא כבני כושיים" (למנהג ספרד קוראים הפטרה אחרת – "התשפוט התשפוט").

ההפטרה היא מספר עמוס. הנביא עמוס חי בימי המלך עוזיהו, והתנבא נבואות שונות. ספרו "עמוס" הוא חלק מ"תרי עשר" – חיבור של שנים עשר ספרים קצרים של נביאים.

והשבוע, אומר הנביא עמוס את המשפט הבא: "הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל". רבותי, אתם כושים, כולנו כושים!

גמרא: שונים במעשיהם

שואלת הגמרא (מועד קטן טז, ב): מה פתאום קוראים לנו כושים?

ומשיבה: כושי הוא סמל למשהו שונה. כשם שהכושי משונה בעורו ומובדל מכולם, כך בני ישראל מובדלים מאומות העולם. לכאורה אנו מובדלים רק בקיום המצוות  - בכך שאיננו שותים את יינם ואיננו אוכלים את האוכל שלהם וכו'.

אבל האמת היא, שאנו מובדלים מהגוי בעצם מציאותנו. אנו פשוט שונים מהם, ולא יעזור שום דבר.

שהרי כמו אותו סוכן אמריקני, שניסה להיות רוסי – היו יהודים בכל הדורות, וגם בזמננו, שניסו ומנסים להידמות לאומות העולם. למדו את השפה והסגנון, התלבשו כמותם, רקדו כמותם, שרו שירים לועזיים וכו' וכו'. לכאורה רוסיים מושלמים.

אבל אז בא אליו הגוי ואומר: אין כושים במוסקבה. לא משנה כמה תנסה להתאים את עצמך, עדיין על הפרצוף שלך רואים שאתה יהודי.

וכמו שמספרים על אחד הצדיקים שהיה בעיר נופש, ופגש יהודי מתבולל שעשה הכול כדי להסתיר את יהדותו. והנה, הצדיק שואל אותו באידיש מה השעה. היהודי נדהם ואמר: מי אמר לך שאני יהודי? והצדיק השיב בהומור: כאשר המוהל עושה ברית מילה, הוא מדביק את הערלה על הפרצוף. לכן זיהיתי שאתה יהודי...

אנו רואים שהאנטישמיות חלה על כל היהודים במידה שווה. כבר המן אמר "ישנו עם אחד", שלמרות שהוא עם אחד, בכל זאת הוא "מפוזר ומפורד בין העמים" – העם הזה מפורד ומפורק, ולכאורה אי אפשר כבר לזהות אותו כעם. אבל במוסקבה אין כושים. "ודתיהם שונות מכל עם" – בכל זאת תמיד אפשר לזהות אותם, הם נשארים נבדלים. אם במצוותיהם, ואם בעצם מציאותם.

כך גם בהמשך, האנטישמיות לא הבחינה בין יהודי אדוק ליהודי מתבולל. פעמים רבות מי שהזכיר ליהודי שהוא יהודי, היה דווקא הגוי האנטישמי שקרא "ז'יד" או "יאהוד" וכדומה.

כי במוסקבה אין כושים!

חסידות: כושי מבחוץ, יהודי מבפנים

מה הסיבה שכולם מצליחים לזהות אותנו? הרי מצד ההיגיון, כאשר יהודי נדמה לגוי בכל אורחות חייו, בשלב כלשהו לא אמורים לזהות שהוא יהודי.

כאן בא ההסבר החסידי. פסוק דומה אנו אומרים בשיר השירים "שחורה אני ונאווה בנות ירושלים". מסביר אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, כי הצבע השחור מייצג חושך המסתיר את האור. אין הכוונה שהאור אינו קיים, אלא שהאור גנוז בפנים, ומבחוץ נראה חושך.

הלוא כבני כושיים – גם כאשר יהודי הוא חשוך, דהיינו שלא רואים עליו את היהדות, בכל זאת בתוך תוכו יש לו נקודה יהודית. יש לו את עצם הנשמה, את האהבה המסותרת, את הניצוץ היהודי, את מה שנקרא הלב היהודי – די אידישע הארץ. בתוך תוכו, כל יהודי הוא יהודי הוא יהודי. נקודה. בתוך תוכו, יהודי מרגיש נבדל מהגוי, והוא מחפש את החיבור עם הקב"ה ואת קיום המצוות. בחיצוניות הוא עלול להסתיר זאת, להיות כמו כושי, שחור, חשוך. אבל בפנימיות, הנשמה מאירה.

סיפור: עז כנמר

איך מצליחים לגלות את הנקודה היהודית ולבטא אותה גם בחיצוניות?

זה מביא אותנו אל הפסוק "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו". מספרים סיפור, שהכותרת שלו היא "עז כנמר", אך לא בניקוד המקובל "עַז כנמר", אלא בניקוד צירה "עֵז כנמר". וזה דבר המעשה:

אגדה עממית מספרת על גור נמרים, שאמו הנמרה זנחה אותו ביער. עדר עזי בר שעבר בנבכי היער מצא את הגור הגלמוד, ואחת העיזים המניקות, שהנמרון המורעב נצמד אליה, אימצה אותו בחיבה. כך נספח הנמר הקטן אל עדר העיזים ונדד עמם כאחד מהם, עד שברבות הימים שכח שהוא נמר, והרגיש ממש כמו עז, אכל כעז, ישן כעז, חשב כעז ואפילו חלם כמו עז...

הקיץ השרבי ביער הטרופי אילץ את עדר העיזים לחפש מקורות מים. נדדו העיזים לערבה בחיפושיהם אחר מעיין או נחל להשקיט בו את צמאונן, והגיעו לנחל מים זכים.

כל העיזים הרכינו את ראשיהן בשקיקה אל המים החיים, וגם הנמר-העז בתוכם. אך ברגע שקרב אל הנחל, והנה הוא רואה בבואה של נמר מתקרבת אליו. מרוב פחד, ברח העז מהנמר.

לאחר שנרגע, גבר עליו צמאונו, והוא שב אל הנחל בנסיון לשתות, הרכין את ראשו, ומה ראו עיניו? שוב נשקף אליו הנמר ממימי הנחל... כך נשנה הדבר מספר פעמים, עד שלבסוף קלטה לפתע פתאום תודעתו ה"עיזית" שהנמר האימתני אינו אלא בבואתו האישית. הוא עשה זינוק נמרי, ומאז היה לנמר... (לדעת להאמין, הרב יחזקאל סופר, ע' 13)

מוסר השכל: ליהודי יש כוחות עצומים כמו נמר, ויש לו כוחות פנימיים עצומים. אלא שלפעמים הוא נטמע בסביבה ובתרבות המערבית, ונראה לו שהוא עז, בלי אמונה ובלי כוחות להתגבר על היצר. ואז מתעורר הצימאון הפנימי, שמגיע מהנשמה, והיהודי הולך להרוות את צימאונו בלימוד תורה, "אין מים אלא תורה". בהתחלה הוא רק מזפזפ בין הערוצים וכביכול בטעות שומע הרצאה תורנית, או שהוא מקשיב לדרשה תורנית כלשהי. לפתע הוא מגלה את הנמר, הוא מרגיש את העוצמה האדירה שיש בו, וזה נראה לי מפחיד ומאיים. הוא התחנך על כך שמדובר במשהו פנאטי שצריך לברוח ממנו. אז הוא בורח ומפסיק להשתתף בשיעורים.

אבל הצימאון של הנשמה רק מתגבר. והנה הוא מתקרב שוב אל המים, שוב לומד קצת, ושוב זה מרתיע אותו. יש פה נמר באזור. עד שבסופו של דבר הוא מגלה שהנמר זה הוא בעצמו, ועליו אפשר לומר "הוי עז כנמר, לעצות רצון אביך שבשמים".

גאולה: סוכת דוד הנופלת

יהי רצון שנזכה, שכל העיזים יזכרו שהם נמרים, וכולנו נזכור שאין כושים במוסקבה, אלא כולנו יהודים ולעולם זה לא ישתנה. ואז נזכה  להמשך נבואת עמוס "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" – סוכת דוד זו מלכות דוד, שנפלה בחורבן בית ראשון, ואחר כך שוב ושוב. וכעת, כמו הסוכה שמתפרקת אחרי סוכות ומוקמת מחדש בשנה הבאה, כך הקב"ה יקים לנו את מלכות דוד, את "סוכת דוד הנופלת" במהרה בימינו אמן!