הרב אלי וולף
יום הכיפורים בבית המקדש היה יום עמוס בעבודת הקודש של הכהן הגדול, כפי שאנו קוראים זאת ב"סדר עבודה" בתפלת מוסף של יום הכיפורים, וכמסופר באריכות בחז"ל. גם הרמב"ם בספרו "היד החזקה" מתאר בפירוט את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (הלכות יום הכיפורים פרק ד).
רגעי השיא של עבודת הכהן ביום זה, היו – כניסותיו אל קודש הקדשים, להקטיר קטורת בין בדי ארון העדות, ולהזות שם מדם הפר.
חלק מעבודת הכהן הגדול ביום זה היו נעשים כשהוא לבוש ב"בגדי זהב", בשמונת בגדי הכהונה בהם הוא היה עובד בכל יום, ואילו העבודות המיוחדות ליום זה, היו נעשים כשהוא לבוש ב"בגדי לבן", בבגדים שלא היה מעורב בהם כלל זהב.
במשך היום הוא פשט את "בגדי הזהב" ולבש את "בגדי הלבן", וכן להיפך, היה פושט את בגדי הלבן ולובש את בגדי זהב, בהתאם לצורך העבודה במשך היום. ובכל פעם לפני שהוא החליף בגדים לקראת העבודה הבאה – הוא היה, כהכנה לכך, "מקדש ידיו ורגליו" מכיור הנחושת שעמד בבית המקדש.
והנה, רואים אנו דבר פלא: בסוף כל סדר עבודת יום הכיפורים, לאחרי שהכהן הגדול כבר סיים את כל סדר עבודת היום, לפני שהוא פושט את בגדי הכהונה ועומד ללבוש את בגדיו האישיים ולעזוב את בית המקדש, כותב הרמב"ם "ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב, ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו, וכל העם מלווים אותו עד ביתו. ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקודש".
לפני שהוא פושט את בגדי הכהונה, בסיום עבודת היום, לפני שהוא עומד ללבוש את בגדיו האישיים – שוב אנו מוצאים את החיוב, שעליו "לקדש ידיו ורגליו".
לכאורה לשם מה עליו לקדש כעת את ידיו לרגליו? הרי הוא כבר סיים את עבודת היום, וכי לבישת "בגדי עצמו" הם גם סוג עבודה, שעליו לקדש ידיו ורגליו לפני כן?!
כמו-כן יש להבין, לשם מה מתאר לנו הרמב"ם בספר ההלכה שלו, לאן הכהן היה יוצא, "ויוצא לביתו". ראשית – למה הוא יוצא לביתו, ולא ללשכתו בבית המקדש, "לשכת פרהדרין". שנית – מה חשוב לנו ההדגשה שהוא דווקא "יוצא לביתו", "וכל העם מלווים אותו עד ביתו".
•
אחד התנאים שנדרשו מכהן הגדול כדי שהוא יהיה ראוי לעבודת היום הקדוש היתה – שיהיה נשוי.
הסיבה לכך שנדרש ממנו תנאי זה, היות ובין יתר עבודות היום - היתה שחיטת הפר והווידוי של הכהן על פר זה, ועל פר זה כותבת התורה: "וכיפר בעדו ובעד ביתו".
מה הפירוש "בעד ביתו", אומרת המשנה במסכת יומא: "ביתו זו אשתו", פר זה מכפר על הכהן ועל אשתו. כך שחובת היום שהכהן הגדול יהיה נשוי, וכדברי הרמב"ם שעבודות היום "הכל עשוי בכהן גדול נשוי".
והדבר דורש ביאור, מדוע דווקא עבודת יום הכיפורים, צריכה להעשות בכהן גדול נשוי, דבר שלא מצינו דוגמתו בשאר ימות השנה. התמיהה גדלה עוד יותר - שהרי "שבעה ימים קודם יום הכיפורים מפרישין את הכהן מביתו" והוא יושב לו בלשכתו בבית המקדש, כשהוא פרוש מ"ביתו"?
אלא הביאור הוא: עבודת יום הכיפורים אוחזת שני קצוות.
הדבר בא לידי ביטוי בשעיר לעזאזל, מחד הוא "כפרה על כל ישראל" (רמב"ם הלכות תשובה א ב), הכהן מתוודה עליו על עוונות כלל עם ישראל. ומאידך, כדי שהשעיר יכפר על כל יהודי כפרט – נדרש מכל יהודי, כאדם פרטי, לעשות תשובה. כפי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה ... והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה – אין השעיר מכפר לו".
כפרת העוונות ביום זה אוחזת שני קצוות: מחד – זה שעיר "ציבורי", של כלל עם ישראל, המכפר על כלל ישראל כ"כלל". אך מאידך – נדרשת כאן עבודתו של כל פרט מעם ישראל. עבודת ה"פרט".
לכן, מלבד הקרבן והכפרה של השעיר הזה, שהכהן עשה עבור כלל ישראל – נדרש ממנו להביא גם פר נפרד עבור עצמו ועבור אשתו. "וכיפר בעדו ובעד ביתו".
זאת כדי להדגיש, שאכן אתה כהן גדול, איש כללי, אתה שלוחם ובא-כוחם של כלל ישראל, עם כל המשמעות הרוחנית שבדבר, אבל מאידך אתה גם אדם פרטי, אדם עם חיי משפחה פרטיים. ביום זה נדרש ממך לאחוז בשני הקצוות: גם תתוודה על עוונות כלל עם ישראל, אבל גם תזכור שיש לך חיים אישיים, עולם המעשה, אתה אדם פרטי, "וכיפר בעדו ובעד ביתו".
לכן, דווקא ביום זה, יום הכיפורים, יום של שיא הקדושה, ודווקא מהכהן הגדול, האדם הקדוש ביותר בעם ישראל, ודווקא ביום שהוא נכנס לבית קודש הקדשים, המקום הקדוש ביותר (שילוב של שיא הקדושה בכל ממדי העולם: מקום, זמן, ואדם) – נדרש שהכהן יהיה נשוי, כדי להדגיש את שילוב שני הקצוות: לקחת את שיא הקדושה, ולהוריד אותה עד חיי הפרט, עד החיים האישיים, אל חיי היום-יום.
משמעות הדבר: מחד – זהו היום של שיא הקדושה הרוחנית. יום בו לא אוכלים ולא שותים, לובשים לבן, "דומים למלאכים", הכהן גדול נכנס לבית קודש הקדשים, ומאידך – המטרה היא לא להישאר מנותקים מגשמיות העולם, אלא יש לקחת את שיא הקדושה הזו, ולהוביל אותה לחיי היום יום, לחיים הגשמיים בעולם הגשמי. לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
אמנם אתה נמצא ביום של שיא הקדושה, אבל עליך לזכור שהמטרה היא לא להיות מנותקים מהעולם, אלא להיפך – עליך לקחת את הקדושה הזו, ולהוביל אותה אל תוך העולם, אל חיי הגשם.
•
הדבר מודגש בהלכה שהזכרנו בפתח הדברים: בסיום עבודת היום, כאשר הכהן יצא מבית קודש הקדשים, כשהוא כבר גמר לכאורה את כל עבודות היום והוא עומד לצאת מהמקדש, כשהוא עומד "ללבוש בגדי עצמו", את בגדיו האישיים – כאן נדרש ממנו שוב לקדש ידיו ורגליו.
"ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב, ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו"
כי לבישת "בגדי עצמו" וההליכה "לביתו", היא לא דבר טכני, כי נסתיימה עבודת היום, ועליו להוריד את בגדי הכהונה וללכת לאן שהוא. אלא זה חלק מעבודתו, ואדרבה – זו מטרת ותכלית עבודתו, לקחת את קדושת היום, ולהורידה לחיי המעשה, לחיי היום-יום.
לכן, כשהכהן פושט את בגדי הכהונה והוא עומד ללבוש בגדי עצמו – עליו שוב לקדש ידיו ורגליו. כי עבודתו לא הסתיימה, להיפך, כעת היא רק מתחילה, עליו לקחת את הקדושה הזו ולהוליכה עם "בגדי עצמו", לקחת אותה אל הבית, אל ימות החולין. לכן לפני עבודה נעלית זו - עליו לקדש ידיים ורגלים.
ולכן מדגיש הרמב"ם שהכהן "יוצא לביתו", כי זו מטרת כל העבודה, "לצאת אל הבית", לקחת את הקדושה מן המקדש – אל הבית, אל חיי היום יום.
•
ביום הכיפורים, כולנו עומדים בהתעוררות קדושה, כולנו "דומים למלאכים", אנחנו מרגישים קרובים יותר לקב"ה – אבל המטרה שלנו היא, לא להסתפק ברגשות אלו ביום זה בלבד. עלינו לקחת את רגשי הקדושה וההתעלות האלו, את רגש הקרבה לקב"ה, לקחת את תחושת הרוממות הרוחנית הזו - אל חיי היום יום, אל המחר, ואל המחרתיים, אל כל ימות השנה, "ויוצא אל ביתו". לקחת את הקדושה הזו לחיים האישיים, המשפחתיים, "ולובש בגדי עצמו", לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
(שיחת פר' ראה תשמ"ו / לקו"ש חלק לב פרשת אחרי)