הרב אלי וולף
בפרשת קדושים התורה מורה לנו (יט כג), שכאשר נגיע לארץ ישראל "ונטעתם כל עץ מאכל" - אסור לנו לאכול את הפירות שיצמחו על העץ בשלושת השנים הראשונות, פירות אלו הינם "פירות ערלה".
הפירות שיצמחו בשנה לאחר מכן, בשנה הרביעית – אלו פירות שיש בהם קדושה: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'". בעל הפירות צריך להעלות אותם לירושלים ולאכלם בתוך חומות העיר. בלשון חז"ל בתלמוד, פירות אלו נקראים בשם: "נטע רבעי", נטיעות השנה הרביעית.
ובהגיע השנה החמשית: "ובשנה החמישית – כותבת התורה – תאכלו את פריו". אין כל הגבלה על הפירות, הם שלכם לחלוטין.
והתורה מוסיפה וכותבת: "ובשנה החמישית תאכלו את פריו – להוסיף לכם תבואתו". בשכר קיום המצוות של אי אכילת פירות ערלה, והעלאת פירות השנה הרביעית לירושלים – אזי בשנה החמישית "להוסיף לכם תבואתו", הקב"ה יברך את הנטיעות ויתווספו לכם פירות כנגד כל השנים הקודמות.
כשנדייק מעט בדברי הפסוק, נבחין שיש כאן רעיון נוסף. כשהתורה כותבת "להוסיף לכם תבואתו" – אין כוונתה רק לומר שהקב"ה יברך את נטיעות השנה החמישית. את זאת התורה יכלה לבטא גם אם היא היתה כותבת ובשנה החמישית ... אוסיף לכם לתבואתו".
היות והיא כותבת "להוסיף", עם האות למ"ד בתחילה – היא מבטאת כאן רעיון עמוק יותר.
היא אומרת שהמטרה של כל המצוות שהקב"ה מורה כאן, מצוות איסור אכילת ערלה, ומצוות "נטע רבעי" – היא מתוך כוונה "להוסיף לכם תבואתו". מטרת כל המצוות הללו הם: פירות השנה החמישית. "שלש שנים יהיה לכם ערלים ... בשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש", כל זה כדי - "להוסיף לכם תבואתו" בשנה החמישית.
דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד זה, פירות השנה הרביעית, שהם אינם "המטרה" - יש בהם קדושה, ויש לאכלם דווקא בירושלים. ואילו פירות השנה החמישית, הפירות שעליהם נאמר "להוסיף לכם תבואתו", פירות "המטרה" – אלו פירות אין בהם שום קדושה, שום ייחודיות, ניתן לאכול אותם בכל מקום, בכל מצב רוחני, אפילו אדם טמא יכול לאכלם.
•
לפני שהתפרסם ברבים כצדיק ובעל מופת, היה הבעל שם טוב נוהג להסתובב בכפרים ועיירות בין בני ישראל, כשהוא לבוש בבגדי כפרי פשוט, ומנהגו היה לגשת לכל יהודי, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ולשאול אותם: מה שלומכם, איך הפרנסה, איך הבריאות – כל זה מתוך מטרה שהם יענו לו: ברוך ה', תודה לא-ל, ושאר ביטויי הודאה ושבח לבורא העולם.
ארע פעם והוא הגיע לישוב מסוים, שם בחדר הסמוך לבית הכנסת, ישב יהודי קשיש, תלמיד חכם גדול, שישב והגה בתורה יומם ולילה במשך יותר מחמישים שנה. יהודי זה למד תורה בפרישות ובקדושה. הוא היה יושב כל היום בתענית, כשהוא מעוטר בטלית ותפילין, ורק לאחר תפלת ערבית היה טועם מעט לחם ומים.
ניגש הבעל שם טוב אל אותו גאון-פרוש, ושאל אותו, כהרגלו: רבי, איך הבריאות, האם יש לך די אוכל ושתיה... היהודי שהיה עסוק בלימוד התורה, אפילו לא הביט לכיוונו של הבעל שם טוב.
הבעל שם טוב לא הרפה, ושאל אותו שוב ושוב, איך הפרנסה, איך הבריאות – עד שפקעה סבלנותו של הגאון, והוא סימן בידו לבעל שם טוב, כשהוא מורה אל עבר הדלת, כאומר לו: "לך מכאן"...
אמר לו הבעל שם טוב: רבי, מדוע אינכם נותנים לבורא העולם את הפרנסה שלו?...
כשהגאון שמע ביטוי שכזה, הוא עמד כמבולבל. עומד יהודי פשוט, ומדבר על הפרנסה של הקב"ה?...
הבעל שם טוב שהכיר במחשבותיו אמר לו: ראה, עם ישראל מתפרנס – על ידי הקב"ה. הוא מפרנס אותם. אך מי מפרנס כביכול את הקב"ה?
אומר על כך דוד המלך בתהילים "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל". הקב"ה הוא קדוש, "אתה קדוש", הוא מרומם ונעלה מכל הבריאה. כיצד גורמים לו להקב"ה להיות "יושב", כיצד מביאים למצב בו הקב"ה כביכול "יירד" מהאופן בו הוא "אתה קדוש", שהוא נעלה מהעולמות, כיצד גורמים לכך שהקב"ה יהיה קרוב יותר לבריאה, כמו אדם היושב, שהוא קרוב יותר לקרקע מאשר אדם העומד – הרי זה על ידי "תהלות ישראל", על ידי השבחים והתהילות שעם ישראל אומר על הקב"ה. "ואתה קדוש", אתה "יושב", על ידי "תהלות ישראל".
על ידי שיהודי מודה להקב"ה על הבריאות, הפרנסה, על הדברים הגשמיים שיש לו – על ידי "תהלות ישראל" – הקב"ה נעשה "יושב". ובשכר זה הוא מעניק לעם ישראל ילדים, בריאות ופרנסה בהרחבה.
•
סיפור זה דורש הסבר, אם הבעל שם טוב רצה לחלץ מהיהודי הפרוש "תהלות ישראל", שבח והודאה להקב"ה, מדוע הוא היה צריך לשאול אותו על בריאות ומזון. הוא יכול היה לשאול אותו "איך הלימוד, איך התפלה", ולבטח הוא היה מקבל ממנו מענה של שבח לבורא על שאלותיו אלו. ומדוע הוא "הציק" לו עם שאלות על דברים גשמיים, שהם כלל לא בעולמו –
הסיבה היא, כי מטרת הבריאה, המטרה לשמה נברא העולם, והסיבה שהתורה ניתנה דווקא לעולם הזה הגשמי – היא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", לעשות לבורא דירה בעולם הזה, מהדברים הגשמיים. לקחת את "הבריאות", את "הפרנסה", את הדברים הגשמיים – ועליהם להודות לבורא.
יהודי זה - ישב מופרש מהעולם הזה. חמישים שנה שהוא לא יצא מחדרו. אין לו כל קשר עם העולם, הוא בקושי אוכל משהו. מבחינה אישית - הוא אמנם בעל מעלה גבוהה מאוד, הוא ממש "מלאך", אבל מלאכים יש הרבה בשמיים. לא לשם זה נברא העולם הגשמי, לא לשם כך ירדה נשמתו לעולם, ולא לשם כך התורה ניתנה בעולם הזה. את המטרה הוא לא מממש.
כשמשה רבינו התווכח במרום עם המלאכים שביקשו להשאיר את התורה בשמים, הוא אמר להם: כלום אב ואם יש לכם, כלום יצר הרע יש לכם? מטרתה של התורה היא לרדת לעולם, היכן שיש "אב ואם",היכן שיש "יצר הרע", ודווקא במקום זה, ממקום ירוד זה, לעשות דירה ומשכן לבורא.
פירות השנה הרביעית יש בהם מעלה גדולה, הם פירות של "קודש הילולים", אבל הם לא המטרה. אילו פירות שיש לאכלם רק בירושלים, הם עדיין לא "דירה בתחתונים". הם פירות "מורמים" מהעולם.
דווקא פירות השנה החמישית, "פירות העולם הזה" על כל משמעותו, פירות שאפשר לאכול אותם בטומאה, פירות גשמיים ללא כל תוכן של קדושה – הם פירות הדירה בתחתונים, ובאמצעותם מממשים את מטרת הבריאה.
כשאנו נוטלים את הפירות הללו, פירות גשמיים, ומודים עליהם לה' - "תהלות ישראל", על פירות אלו כותבת התורה "להוסיף לכם תבואתו", הם המטרה של כל השנים הקודמות. דווקא באמצעותם הקב"ה ישכון בתחתונים, בחפצי העולם הגשמי, על ידם נגרום לכך ש"ואתה קדוש" – יהיה "יושב".
•
כמובן חובה להדגיש שאי אפשר "לדלג" על השנה הרביעית, אי אפשר לעסוק רק עם העולם הגשמי ללא הכוונה והדרכה של התורה. התורה היא היסוד והיא המורה לנו איך לנהוג בעולם.
ולכן, ראשית לכל מגיעה השנה הרביעית, השנה של "ירושלים", השנה הרוחנית, שנה של "קודש הילולים לה'". שנה של תורה, המורה לנו מה אסור, מה מותר, וכיצד - לעשות בשנה החמשית.
אבל המטרה היא – השנה החמישית. פירות החולין, פירות ה"תהלות ישראל".
(לקוטי שיחות חלק ז', וספר המאמרים תשכ"ה)