להשלמת העניין, מובא תיאור היחידות מפיו של אותו מנהל:
מייד כאשר נודע דבר בואי לבית חיינו, נקראתי למשרדו של הרב חודקוב, שם העביר לי הרב חודקוב את ההודעה החריפה שהתבקש למסור לי: מאחר שהגעת הנה ללא רשות - נתייחס אליך כאל מי שנמצא בארץ הקודש, ולא כאל מי שנמצא כאן. אם יהיו מכתבים להעביר אליך - הם יועברו לכתובתך בארץ הקודש.
המשמעות המעשית של ההודעה הלקונית הזאת הייתה ברורה, קשה וכואבת: הרבי פשוט לא התייחס אליי כל חודש תשרי.
אין מילים לתאר את גודל הכאב והשיברון שאחז בי מעצם הידיעה שבעיני הרבי אני לא קיים בד' אמותיו. כשהרבי קיבל פ"נים - לא הורשיתי לעבור. כך גם כשהרבי חילק לעקאח בערב יום כיפור, או כוס של ברכה במוצאי שמחת תורה - לא יכולתי לעבור ולקבל מה שכל ילד יכול היה לקבל.
ישבתי בהתוועדויות, וחשבתי שאולי סוף-סוף אזכה לפגוש במבטו של הרבי, אבל גם לזה לא זכיתי. הרבי הביט על כל מי שעמד לידי, אולם כשהגיע אליי - הסיט את מבטו ממני והלאה.
יחד עימי היה גם ידידי הרה"ח ר' מאיר בליז'ינסקי ע"ה. הוא זכה להיכנס ל"יחידות" אצל הרבי, וכאשר שאל את הרבי מדוע אני "זוכה" לכזה יחס - אמר הרבי:
"אילו הוא היה מזקני החסידים - הרי היה לי כזה מקרה, שמישהו הגיע לכאן, ומייד כשירד מהמטוס קראתי אותו אליי, והוריתי לו לנסוע מייד חזרה, וכעבור שעתיים לערך הוא כבר היה בדרכו חזרה.
"אבל", הוסיף הרבי ואמר, "זה שהשארתי אותו כאן - אין זה עניין של קירוב".
בהמשך היחידות, היו דיבורים קשים ביותר, ותוכן הדברים היה, שאצל אדמו"ר הריי"ץ, כל עוד לא היו מקבלים מכתב מפורש בו מבקש הרבי שיבואו - לא היו החסידים באים. וכאן, לא זו בלבד שבאים ללא מכתב מפורש לבוא, אלא עוד זאת שעוזבים עניינים חשובים, כמו מגבית עבור הרשת וסידור מורים וכו'. בין הדברים התבטא הרבי בזה הלשון: "מעמידים חייל בחזית, ופתאום הוא עוזב".