החסידים בתל-אביב התחלקו לכמה קבוצות. חלקם הצטיינו בהשכלה, אחרים הצטיינו בעבודה, והיו שבלטו באש החסידית שבקעה מעומק לבם. עם זאת, אלה כמו אלה ייצגו חסידישקייט במיטבה, בעלת ניחוח חסידי אמיתי. האלוקות הייתה אצלם בפשיטות, ומסירותם העצומה למען הרבי הייתה טבעית.
מספרים, כי בהתמודדות מסוימת בין שני חסידים על משרה חב"דית, נימק המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס ע"ה את תמיכתו באחד מהם, באומרו: "לתפקיד זה נדרש חסיד אמיתי, אליו יוכל הרבי לפנות בלשון יחיד ולא בלשון רבים". היינו, שניתן יהיה לתבוע ממנו ישירות - ללא חששות.
דמויותיה החסידיות של תל-אביב, ענו היטב על הגדרה זו. כתלמידים של הישיבה בליובאוויטש וסניפיה, נשאו אש של התקשרות לרבי. אין ספור המשימות שהטיל עליהם, כמו גם תביעותיו החריפות מהם, החל מראשית נשיאותו, לא פגמו בהתקשרותם המוחלטת.
יש לזכור, כי החסידים מתל-אביב נדרשו לבצע פעולות להן לא הורגלו כלל. תפיסת עולמם הסתכמה במטרותיה המוצהרות של תומכי-תמימים: לימוד נגלה וחסידות, תפילה באריכות ואתכפיא, בעוד ב"חוצה" לא עסקו כמעט. הרבי, לעומת זאת, חולל מהפך אדיר בתפיסת העולם החב"דית, ותבע להוביל את המעיינות עד לחוצה שאין חוצה הימנו.