הרה"ח ר' שלום בער שיחי' בוטמן מספר:
"הרה"ח ר' סעדיה ליברוב ע"ה סיפר, כי פגש בתחנת הרכבת הסמוכה לליובאוויטש, בחור הנוסע מתומכי-תמימים לעירו, יושב ובוכה. אותו בחור לא נמנה עם ה"עובדים", ולכן תמה ר' סעדיה לפשר בכיו. הסביר הבחור: "נוסע הנני כדי להתחתן". הוא נימק את מצוקתו: "בהיותי בליובאוויטש, נבלעתי בין העובדים והמשכילים השונים. אולם, כעת, יהיה עליי לשמש משכיל ועובד, רב ופוסק, ולכן בוכה הנני".
"בהתאם לכך, ישנה אמרה ידועה מאדמו"ר הרש"ב, כי בוטח הוא בתלמיד - לאחר נישואיו ויציאתו לחיים בלבד, ולא בעת שבתו בישיבה. המשפיע הרה"ח ר' ניסן נמנוב ע"ה הסביר זאת באומרו, כי תכליתה של ירידת הנשמה לגוף מתממשת דווקא בעת מבחנו האמיתי של האדם - העיסוק בענייני העולם.
"מתפללי בית הכנסת ברחוב נחלת-בנימין היוו דוגמה חיה של חסידים, המייצגים את ליובאוויטש אף לאחר נישואיהם, ובד בבד עם עיסוקיהם בענייני העולם. הם ריחקו מחיצוניות וקירבו לפנימיות, בהתאם לתחושתם הבסיסית, כי תפקידם למלא את רצון קונם בלבד".