התוועדויותיו של הרה"ח ר' נחום שמריהו ששונקין ע"ה התאפיינו בתיאוריו החיים מהישיבה בליובאוויטש. דבריו נרשמו על-ידו ונדפסו בספרו "זיכרונותיי". תיאורו המרתק אודות התפילה בליובאוויטש וההכנות לה, מסתיים בתובנה שחלפה במוחו, בימיו הראשונים בישיבה:
ואני עומד ומתבונן ושואל לנפשי: ריבונו של עולם, מה קורה כאן?! יודע אני כי אם בני אדם מצטערים או מרי נפש - בוכים הם על מר גורלם, אם על כי עני מדוכא הוא וגווע מרעב, או על חולה מסוכן בביתו, ספינה טובעת וכדומה. על כגון דא, בני אדם מתריעים, זועקים, צועקים ושופכים דמעות. אבל בחורים צעירים אלה - כלום חסר להם דבר? הלוא אינם סובלים ממחסור, אין חולה בביתם ואין ספינה נטרפת?
אך, נוכחתי, כי הכול סובב כאן על הצד הרוחני בלבד. זה הכיר והרגיש שעני הוא ברוחניות, וכי נפשו, רוחו ונשמתו מדוכאות וגוועות ברעב רוחני. השני מרגיש ומצטער ונפשו עליו תאבל כי ספינתו הרוחנית טובעת בים של מחשבות זרות.
ואתה עומד ותוהה מאין בא להם, לצעירים אלה הרגשה כזו שלא ראית מעולם אפילו בין שבעי ימים, ומכל שכן אצל עולי ימים שכמותם?