שרייבר, הרופא היהודי
פרופסור אברהם בויארסקי / חב"ד.אורג (אנגלית) / פורסם במקור ב'די אידישע היים' שע"י נשי חב"ד במאי 1934 הרופא הצעיר השלים את חוק לימודיו בורשה ושב לביאליסטוק עירו. בעזרת אביו, איכר אמיד שעקר עם משפחתו לעיר כמה שנים קודם לכן, הקים משרד קטן שצפה על מגדל השעון בעיר.
חלפו חודשים, המוניטין שלו גדל ועמו מספר הפציינטים בחדר ההמתנה. כיוון שהיה יפה תואר וחביב על הבריות, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מן החברה העילית של ביאליסטוק וחיש מהר התחבב במיוחד על חברי הקהילה החילונית בעיר. עשירי העיר כמהו כי יואיל לשאת את ביתם לאישה, ואנשי העילית האינטלקטואלית חיזרו אחריו ללא הרף בבקשות שיבוא להרצות לפניהם. רוב הפעמים הוא לא נעתר להזמנות השונות ולא התרשם מהמסיבות הזוהרות ומהנושאים הנדושים בהם עסקו שיחותיהם. את זמנו הוא הקדיש לעבודתו כרופא, ובשעות הפנאי טייל ברחובות ובגנים שבעיר.
בין חולה לחולה הוא היה מציץ תכופות על קיר משרדו שם תלתה התמונה הקבוצתית של בית הספר היסודי שלו משנת 1922. הזמן חלף במהירות. הוא היה רופא מכובד ומפורסם, אך משהו היה חסר. החיים סביבות היו חסרי תכלית. אפילו עבודתו דיכאה אותו לעתים. מותו של חולה צעיר בו טיפל, בעוד הוא עצמו מביט בנעשה בחוסר אונים, נגע בו עמוקות. מה הייתה משמעות חייו, שאל בלבו. מדוע זה צריך היה לקרות?
יום אחד בשלהי אוקטובר ביקר את הרופא סגן ראש העיר ביאליסטוק, פולני תמיר ומשכיל.
שנה קודם לכן מינתה העיריה תובע מחוזי חדש בשם אנדריי מריטוס. אנדריי פתח מיד בפרוייקטים שונים, ומטרתו המוצהרת של אחד מהם הייתה סגירת כל מקוואות הטהרה בביאליסטוק. ביום השני של ראש השנה, לאחר שמאות יהודים טבלו במקווה בבית הכנסת הראשי, אנדריי מריטוס הגיע אל המקווה כשהוא מלווה במפקח הבריאות של העיר ושלושה שוטרים. הוא לקח שתי דגימות מן המים שנעשו כהים ועכורים בשל השימוש הרב. למחרת יצא צו מן העיריה לסגירת כל המקוואות בעיר עד לשימוע שיתקיים שבועיים לאחר מכן. בהמשך היום, אחר הצהריים, הגיע סגן ראש העיר לבקר את ד"ר שרייבר.
"זה פשוט עניין של מפגע תברואתי", אמר הסגן, פולני גבוה שפלומת שיער אדמדמה עיטרה את גולגולתו הקירחת, כשהוא מחייך בחביבות. "אנו מוכרחים להגן על התושבים מפני התפרצות נוספת של מחלת הטיפוס. רק בחודש שעבר נתגלו שישה מקרים באוליסטין, וארבעה נוספים – בסידלצ'ה". ד"ר שרייבר בהה בפנים חסרות הבעה על היושב מולו. הפולני השיב לו מבט וחייך חיוך מעושה. "זוהי דגימה שנלקחה מן המקווה", אמר והניח את הבקבוקון על השולחן. "אנו מבקשים ממך לבדוק אותה, ולעדכננו בתוצאות הבדיקה בעוד שלושה ימים".
"הבנתי", אמר ד"ר שרייבר. כעת התבררה לו מטרת הביקור הפתאומי. הוא, החבר הנכבד בקהילה היהודית, אמור לספק את העדות המסכמת שתסתום את הגולל את המקוואות בעירו.
סגן ראש העיר הבחין בשמץ ההיסוס בעיניו של הרופא. "כפי שציינתי, זה פשוט עניין של מפגע תברואתי, ד"ר שרייבר. אין כל ספק שהמים מזוהמים. אנו רק צריכים את האישור שלך. אין צורך לומר שנשלם לך בעין יפה על הזמן שתקדיש לנושא".
ד"ר שרייבר נותר לשבת במשך זמן ארוך ליד שולחנו. מן הרחוב למטה הגיעו קולות ילדים שקועים במשחקם. הוא הביט למטה. פני הילדים הבהיקו בין צללי הדמדומים הורודים באור השקיעה. בפעם הראשונה מאז החל לעבוד במשרד הוא תהה אם הילדים הללו יהודיים.
הוא נטל את הבקבוקון, טיפטף טיפה על לוחית זכוכית וההניח אותה מתחת למיקרוסקופ. מבט אחד הספיק לו כדי לראות שהמים מלאים חיידקים – הוא אפילו לא טרח להמשיך לנתח את הדגימה.
הוא התנצל בפני החולים שישבו בחדר ההמתנה ומיהר במורד המדרגות לרחוב. דרך הכיכר המרכזית, בין הולכי הרגל הרבים, ופסע שקוע בהרהורים דרך הגנים עד למרכז המסחרי של ביאליסטוק. משם פנה לכיוון בית הכנסת הראשי. המבנה העצום המכוסה כיפה היה המבנה הגדול ביותר בשכונה. פה ושם שיחקו ילדים יהודיים ברחובות מאובקים, לבושים בלואי סחבות, פאותיהם נידפות ברוח. הרופא מעולם לא יצר קשר אמיתי עם היהודים הדתיים של ביאליסטוק. בחוג החברתי שלו התייחסו אליהם בבוז, כמו שחושבים על קרוב משפחה רחוק המבזבז את חייו לריק ללא תועלת. הוא מעולם לא הבין אותם וגם לא ניסה. באוניברסיטה, הוא נזכר, היה יותר משמץ אנטישמיות באוויר, אך איכשהו, כיוון שהיה שקוע בלימודיו, לא התייחס לכך ברצינות וייחס זאת לבורותם של כמה יחידים בפקולטה שהתבססו על מידע שגוי.
לפתע הגיח משום מקום הגיע נער בן חמש או שש מן הרחוב כשהוא נושא דלי מים ונעמד היישר מול ד"ר שרייבר. כובע חום בעל מצחייה צרה מעל מצחו כיסה את ראשו, ומעיל שחור קרוע הסתיר את גופו של הילד הקטן מצווארו ועד קרסוליו.
"איפה הכיפה שלך?" שאל.
"אני לא חובש כיפה", אמר הרופא בחיוך.
"כל יהודי צריך לחבוש כיפה!" טען הנער בכעס.
"לא כל יהודי".
"כן, כל יהודי!" התעקש הילד, קימץ את שפתיו ונענע בראשו בתוכחה כמו מבוגר. "אתה לובש משקפיים, נכון? משקפיים כבדים יותר מכיפה", אמר תוך נקיפת אגודל תלמודית.
בשבוע לאחר מכן שני יהודים קשישים התייצבו במשרדו של הרופא. האחד היה הרב הראשי של ביאליסטוק, והאחר – לייב אורנשטיין, נשיא בית הכנסת הראשי. הם למדו שהרופא אמור להעיד בשימוע הקרב ובא.
"המקווה אינו בית רחצה" אמר הרב הקשיש. הידית דמוית הגרזן שבמקלו נשענה על חזהו. הוא אחז בה בידיים רועדות והמשיך, עיניו הצרות קבועות עמוק בין עפעפיו הנפוחים. "המקווה הוא חיים. כמו מי השלייה שבה חי העובר ומתפתח – כאשר התינוק פורץ דרך המים, הוא חי. כשיהודי כשהוא יוצא מן המקווה בבוקר, הוא מלא בחיים ונלהב לעבוד את הבורא".
לחייו החיוורות של הרב נתמזגו לתוך זקנו וכל שניתן היה לראות היו עיניו הכהות והסבלניות וקו המתאר המסוקס של זקנו על רקע מעילו השחור. ד"ר שרייבר הנהן בראשו בכבוד.
"אפילו אם אינך מבין את חשיבות המקווה", אמר לייב אורנשטיין, אדם כבן ששים בעל סנטר מגולח למשעי, בקול שהשתדל להיות רגוע, "עליך לכבד את העובדה שלמקווה חשיבות עצומה עבור אלפי יהודים בביאליסטוק. כאשר אישה הולכת למקווה, היא מרגישה סמוכה ובטוחה שייוולד לה ילד בריא. זה לא חלק מחיינו; זה הכל בשבילנו!" הוא המשיך, בקושי מסוגל לעצור ברגשותיו, "ואל תשלה את עצמך שבכך הם יעצרו. אם הם יסגרו את המקווה, חלילה, הם ימשיכו הלאה. בקרוב הם ירצו לסגור את בתי השחיטה בתואנה שאנו מתאכזרים לבעלי חיים! לאחר-מכן הם יתאנו לבתי הספר היהודיים. ואני שואל אותך, ד"ר שרייבר – מה יישאר אחר כך?"
ד"ר שרייבר הביט באורחיו במבט קודר.
"המים מלאי חיידקים", אמר בכנות. "זהו מפגע תברואתי".
"מעולם לא חלה גבר או אישה יהודיים בשל טבילה במקווה", הצהיר מר אורנשטיין, שפתיו רועדות נוכח אי-הבנתושל הרופא.
"יתכן ואתה צודק, אך אף על פי כן, המים האלה אכן מהווים סכנה לבריאות הקהילה", אמר הרופא כשהוא שוקל את מילותיו בזהירות.
"המדע וההיגיון אינם הכל, ד"ר שרייבר", אמר הרב. "ההיסטוריה היהודית מלאה בראיות לכך".
האורחים קמו ללכת. הרופא ליווה אותם למסדרון. הוא ציפה שיתחננו בפניו, שינסו לעורר בו רגשות אשמה. אך הם לא אמרו דבר והוא העריך זאת. הוא הושיט להם את ידו. הרב אחז בה קלות בין שתי ידיו, כמו מנסה להעביר בכך מסר אחרון.
ד"ר שרייבר החל לשוטט לבדו ברחובות ומבט של מצוקה על פניו. בשכונה היהודית האזין לזמזום דברי התורה המחלחל מן החלונות והריח את ניחוח החלה הנאפית לשבת. פשטותם ומסירותם ללבו. הוא העריץ בקנאה את עקביות חייהם. אך כששב לאיזורים החילוניים בעיר שב לדאוג לאמת, ולרצונו האינטלקטואלי להגן על האמת בכל מחיר.
בלילה שלפני השימוע עשה ד"ר שרייבר את דרכו לתוך חדר המקווה הנטוש והחשוך של בית הכנסת הראשי. הוא הדליק את הנורה החשמלית הקטנה. עירומו של חדר ההלבשה העביר בו צמרמורת. הקירות הקרחים היו סדוקים במקומות רבים. בית השימוש, שהיה קרוב מדי לספסלים, הגיר נוזל בגון חום, ובפינות החדר הגבוהות טוו עכבישים את קוריהם והטילו צללים שנראו כרוחות רפאים. הוא פסע לאטו על רצפת העץ עד למדרגות המובילות מטה אל בריכת הטבילה. מנורת חדר ההלבשה הפיצה אור חיוור על המים העכורים. הוא השתופף כדי לראות טוב יותר, רכן על צדו כדי לאפשר לאור לחלוף על פניו. פה ושם צפו גושי צמר וכותנה זעירים שזורים באניצי שיער, על פניהם החשוכים והשקטים של המים שלא הוחלפו מזה שבועות. הוא חפן את כפו, נטל בה מים והניח להם לנטוף מבין אצבעותיו. הוא הריח אותם, ואז מחה את ידו ביסודיות על שרוול מעילו. ארשת קודרת נפרשה על פניו והוא לא הצליח לנערה מעליו.
השימוע משך פקידי ממשלה ועיתונאים מכל רחבי פולין. האולם המה מפה לפה. בשורה הקדמית משמאל ישבו שלושה רבנים, הרב הראשי בתווך, אצבעותיו הרועדות משולבות על ידית מקל ההליכה שלו. הבמה הייתה ערוכה לתפארה. התובע המחוזי, פולני גבוה וממושקף בעל שומה בגודל עינב במרכז לחיו הימנית, כשהוא נודף ביטחון עצמי, פסע בהפגנתיות אנה ואנה בין עמיתיו, מסכם את הנקודות האחרונות בכתב האישום. השופט, איש גבוה בעל זקן אפור שופע, קרא את הנאספים לסדר והכריז על תחילת השימוע.
אנדריי מריטוס לא בזבז אף רגע. העד הראשון על דוכן העדים היה השמש הקודם של בית הכנסת, שיכור בשם בבולס. כל מי שהכיר את בבולס ידע שבעד בקבוק של וויסקי, הוא יהיה מוכן להעיד שהדשא כחול. אך היום הוא היה אדם אחר. לבוש בחליפה חדשה ובעניבה, שערו השחור מסורק למשעי, הוא היה נראה אזרח מהוגן ושומר חוק. רק עיניו היו סימן לבבולס האמיתי – עיניים אדומות שהשתדלו לשווא לעקוב אחר התובע המחוזי הצועד מולו אנה ואנה קצת מהר מדי. בדיבור ברור שהפתיע רבים מן הצופים, תיאר בבולס את התנאים במקווה כפי שהכירם, לטענתו. תוך שימוש בתיאורים ובמלות תואר זרים לו לחלוטין. התיאור הצבעוני של התנאים האיומים ששררו במקווה גרם לקהל העוין לפלוט קריאות זעם.
"כמה פעמים התחננתי בפני הרבנים שירשו לי להחליף את המים כל יום!" העיד במרירות.
"והם הרשו לך?" דחק בו התובע המחוזי, מצפה לתשובת מחץ.
"לא! אף פעם!"
"מדוע?"
"כסף! איזו עוד סיבה יכולה להיות?"
"היית צריך להציע לעשות זאת בחינם", ציין אנדריי מריטוס בנדיבות.
"הצעתי להם! בחיי, בבולס הציע להם! לא יכולתי לסבול את הריח, אדוני! הייתי צריך להזכיר זאת קודם – אבל הגברים הזקנים נהגו להתעטש בתוך המים".
"מספק לבינתיים, מר בבולס", אמר התובע המחוזי כשהוא מחייך מאוזן לאוזן תוך ליטוף השומה שבלחיו. הוא הביט בשופט מבט מלא משמעות תוך שזה משפיל עיניו למחברת המונחת על שולחנו.
שישה עדים באו אחרי הראשון. עדותו של כל אחד מהם הייתה הרסנית יותר ויותר. עם זאת, היה ברור שכתב האישום מושתת על הצהרות של עדים מפוקפקים. לא היו כל ראיות מוצקות, כל עובדות מדעיות. לשם כך הוא הזמין את העד האחרון, ד"ר שרייבר, שישב בשורה האחרונה של האולם.
"ד"ר שרייבר", פתח התובע המחוזי לאט ובבירור. "העניקו לך דגימת מים מן המקווה בבקשה כי תנתח אותה. אני מניח שהייתה לך הזדמנות לעשות זאת".
"כן, אדוני", השיב ד"ר שרייבר בנימוס, כשמבטו הרציני מקמט את זוויות עיניו כמניפת תלמים זעירים.
"מהם ממצאיך, דוקטור?" שאל אנדריי מריטוס, כשהוא מצביע על כוס המים השחורים שפקיד בית המשפט הניח על דלפק דוכן העדים.
"המים מלוכלכים", אמר ד"ר שרייבר בלי שמץ של היסוס והביט ישירות לעיניו של הפרקליט.
"כמה מלוכלכים, אדוני הרופא?" המשיך הלה בביטחון, כשהוא מציץ בחשאי לעבר השופט.
"מלוכלכים מאוד", השיב הרופא באותה נימה החלטית. שתיקה השתררה בחדר.
כיוון שחש את הניצחון בכיסו, הציץ אנדריי מריטוס בקהל תוך הטיה קטנה של ראשו. אך בקושי הצליח לשלוט בעצמו דיו כדי להציג את השאלה המכרעת. בינתיים היושבים באולם החלו לזוע ולנוע בהתרגשות. התובע המחוזי סימן לקהל להשתתק. לבסוף פנה לד"ר שרייבר כשהוא מתאמץ לשלוט בכל שריריו.
"האם אתה קובע, אם כן, שהמים מסוכנים לבריאות?" שאל בנימה המאפשרת תשובה אחת בלבד.
"לבריאותו של מי, אדוני?" שאל הרופא בנימוס מופרז.
רחש קולות פתאומי געש באולם.
"שקט!" ציווה השופט.
"של בני אדם, כמובן!" הכריז פרקליט המחוז במקוטע, כשמבט זועם ומזועזע על פניו. לאחר מכן חייך בעצבנות אל השופט וצבט את לחיו.
ד"ר שרייבר הרים את הבקבוקון עד גובה עיניו, כאילו חושב.
"לבני אדם?" שאל בנימה מהורהרת, ועצר כדי לתת במים מבט אחרון. אל מול עיניו של קהל הצופים הביא את הבקבוק אל שפתיו ושתה את תכולתו בלגימה אחת. בלי להראות כל סימן לאי-נוחות, הניחו חזרה על הדלפק שמולו. "שאלות נוספות, אדוני?" שאל באדיבות.
סיפור דומה
מתוך: 'טובך יביעו', - הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן, חלק שני, עמ' רעג. הסבא שתה את מי המקווה המגועלים וזכה שבניו יהיו בני תורה אמיתיים.
"למטר השמים תשתה מים" (דברים, יא, יא)
מעשה במשפחה שעלתה מגרוזיה ומתגוררת כיום בהרצליה, שזכתה שכל בניה הם תלמידי חכמים השוכנים קבע באוהלה של תורה וגם הבנות זכו להנשא לאברכים מופלגים.
באחת משיחותיו ברמת אלחנן סיפר הרה"ג רבי ראובן קרלנשטיין שכאשר התעניין אצל בני המשפחה על מה ולמה זכו לילדים שכאלה, סיפר האבא סיפור מרטיט על אביו, סב המשפחה.
בעיירה שבה התגוררו בגרוזיה, סיפר, התנכלו השלטונות ליהודים והציקו להם במאד, כאשר מרבית ההטרדות היו בעניין המקווה.
פעם שמע אבי המנוח שהשלטונות עומדים לערוך ביקור במקווה כדי לעמוד על מידת הנקיון שבו, והיה ברור שלאחר מכן תצא הוראה שבשל חוסר סטריליזציה יש לנעול את מקווה הטהרה על מנעול ובריח.
אבא ששמע מבעוד יום על הביקור המתוכנן, הקדים את אנשי הסיור בכמה דקות ונכנס לחדר המקווה.ברגע שהפקידים נכנסו וראו את הליכלוך שהצטבר שם, פתחו בצעקות על המלווים היהודים ו'הוכיחו' להם שהמים אינם ראויים לטבילה ולכן יש לסגור את המקום.
באותו רגע קפץ אבא שלי לתוך המקווה, לקח בידיו ספל גדול, מילאו במים ועשה עצמו כמברך ושתה את כולו עד הטיפה האחרונה. לאחר מכן אמר למפקחי השלטונות: כיצד אתם מעיזים לומר שהמים אינם נקיים, אם אני שתיתי אותם?!
מסירות נפשו של הסבא ניצחה את השלטונות ששנאת ישראל פיעפעה בקירבם, והם עזבו את המקווה ללא אומר ודברים.
הוספה
מי המקוואות נקיים יותר ממי השתייה
מוקד קול הדרום "מבדיקת איכות המים במקוואות שערך צוות מעבדת 'אנליסט' ברחובות, לפי בקשת עיתון 'כל הדרום', עולה באופן חד-משמעי כי המים במקוואות נקיים לגמרי. יתרה מזאת: המיקרוביולוג הראשי במעבדת 'אנליסט', אייזיק אסולין, אומר שמי המקוואות ראויים בהחלט לשתייה. כך הופרך המיתוס האומר שמי המקוואות מזוהמים.
'כל הדרום' שלח לבדיקה מעבדתית דגימות ממי ארבעה מקוואות באזור, שנבחרו באקראי. התוצאות, כאן מקום להודות, היו מפתיעות ביותר: מספר החיידקים שנמצאו במ"ל מים נע בין 7 ל-52, כשבכוס מים רגילים הראויים לשתייה, יש לא פחות מ-250 חיידקים. קוליפורם צואתי לא נמצא.
הבדיקה נעשתה ללא התראה מוקדמת, ולמרות זאת היו התוצאות יותר ממשביעות רצון. למשרד הבריאות עצמו אין הנחיות ברורות בנוגע לניקיון המים במקוואות טהרה. המשרד מסתפק בהנחיות בעל פה, שמדברות על כך שהמים במקווה אמורים להיות באותה רמה של מים בבריכת שחייה.
'משרד הבריאות גם לא מפקח באופן שוטף על הנעשה במקוואות, ומסתפק בבדיקות מדגמיות שנעשות אחת לתקופה מסוימת', אומר דובר משרד הבריאות, חגי אליאס. 'את חומרי החיטוי מוכרת למועצות הדתיות חברה פרטית, שאמורה לבדוק אם אכן המים עוברים תהליך חיטוי'.
תחת תנאים אלה של העדר פיקוח ניתן היה לצפות, שבמקוואות ישרור בלגן גמור, אך כאמור הבדיקה הוכיחה את ההפך.
לפחות לגבי אזור הדרום, שנבדק בקפדנות. צוות 'אנליסט' ביצע ספירה כללית של חיידקים ושל כמות הקוליפורמים הצואתיים, שהם חיידקים הנמצאים במעיים בגוף האדם, ועלולים לשאת אתם מחלות כגון פוליו, כולירע וכדומה;
התוצאות כאמור יותר ממשביעות רצון. קוליפורם צואתי, לא נמצא באף אחת מן הדגימות.
איסוף הדגימות נעשה על ידי צוות 'כל הדרום' שעבר מתחילת השבוע בארבעה מקוואות: בקריית גת, קריית מלאכי, אשקלון ואשדוד. המים הנקיים ביותר נמצאו במקווה ברחוב משמר הירדן באשדוד: שבעה חיידקים למיליליטר אחד.
המשמעות היא שמי המקווה נקיים יותר ממי שתייה רגילים!
בכוס מים הראויים לשתייה קיימים 250 חיידקים למיליליטר.
בכל אחד מהמקוואות שנבדקו טובלות כ-15 נשים ביום בממוצע. כל הנשים שאתן דיברנו במסגרת הכנת הכתבה, הביעו שביעות רצון מרמת הניקיון והשירותים במקוואות.
הממונה על המקוואות במועצה הדתית באשדוד, אינו מופתעת מתוצאות הבדיקה: 'יכול להיות שאנשים אחרים מופתעים, אבל מי שיודע אלו משאבים ומאמצים משקיעה המועצה הדתית בהחלט לא מופתע'.
'מהן הפעולות שהמועצה הדתית נוקטת בהן?'
'שכרנו חברה פרטית, שמייעצת ומפקחת על ניקיון המים.
אמנם לא ידענו שהמים נקיים עד כדי כך שהם אפילו ראויים לשתייה, אך אני בהחלט שמח על כך. אני גם מקווה שכעת יתנפץ הסטריאוטיפ של מקווה כדבר מזוהם ומלוכלך, ומאמין שנשים שנרתעו לבוא בגלל דעות קדומות יצטרפו למעגל הטובלות במקוואות'. עוד מיתוס ותיק נשבר".
מקווה וטהרה
ד"ר דורון גיל, 'ידיעות אחרונות', י"ד חשוון תשנ"ז, 27.10.96 "לאחרונה ניסו גורמים בלתי אחראיים להוציא לעז על כלל המקוואות. מבחינה רפואית אין אפילו השוואה רחוקה בין הניקיון המצוין של המקווה, לבין הבעיות הזיהומיות הקשות והמסוכנות של בריכות השחייה, שהנוער התמים נוהר לשם בהמוניהם. ואמנם לא נשמע אף פעם על אשה שחלתה עקב ביקורה במקווה. המקוואות עומדים תחת פיקוח מעבדה לפי תקן משרד הבריאות, המקוואות מטופלים בחומר חיטוי במינון המתאים, מעבדות עורכות בדיקות בכל שטח הטבילה ומחלקת המקוואות של כל מועצה דתית פועלת לפי הנחיות של מנהלי המעבדות. בנוסף לכל זה, תפקידה של הבלנית לפקח על השטח, שלא תתקרב אשה שלא עשתה רחיצה במים חמים וסבון, סירוק, וחפיפה מדוקדקת - שהרי בלי זה ההלכה היהודית פוסלת את הטבילה. ההקפדה על ניקיון מלכלוך וזיעה במקווה ביחס לבריכות שחייה, הוא כהבדל שמים וארץ".
בריכות השחייה במצב תברואתי לקוי
שרית רוזנבלום, כתבת לענייני בריאות 'ברחבי המדינה' "כשני שליש מבריכות השחייה הציבוריות בישראל נמצאות במצב תברואתי לקוי - כך עולה מבדיקת משרד הבריאות.
למרות זאת, מגלים הנתונים כי בשנים האחרונות חל שיפור במצב הבריכות בארץ.
בישראל יש כיום 1,420 בריכות ציבוריות, וכולן נמצאות בפיקוח משרד הבריאות. הנושאים הנבדקים על ידי המשרד בבריכות הם מצב תברואתי כללי באזור הבריכה, ריכוז חומר חיטוי במים, רמת החומציות שלהם ועכירותם, והימצאות חיידקים במים. מסיכום נתוני הביקורות שנערכו בבריכות השחייה בשנת 89 ' עולה כי בתל-אביב, ירושלים והמרכז (נתניה, פתח-תקווה, רמלה ורחובות) רק כשליש מהבריכות היו במצב טוב. ב 84- אחוז מהן הוגדר המצב התברואתי כבינוני, וב-91 אחוז מהן - לקוי.
הליקויים האופיינים שנמצאו: רמת ניקיון נמוכה של המתקנים הסניטריים, חריגות ברמת חומר החיטוי, והיעדר מכשירים לבדיקת רמת עכירות המים.
בשנת 89' נשללו רשיונות של עשר בריכות עקב ליקויים תברואתיים, אך השנה לא נשלל אף רשיון. בבדיקה מעבדתית, החריגה מרמת החיידקים המותרת הייתה כזו שבין חמישה לעשרה אחוזים. מהדגימות שנלקחו כללו כמויות חיידקים גבוהות מהמותר. בחלק מהמקומות נמצאות כמויות גדולות של חיידקים הגורמים בין השאר לזיהומי עור ולזיהומים במערכת הנשימה".