חלק מסיפוריו המרתקים של הרה"ח ר' עזריאל זעליג סלונים נרשמו על-ידו, והתגלו לאחר פטירתו. להלן אחד מהם:
בסוף ימיו בעלמא דין, נהג אדמו"ר הצמח-צדק לכתוב לפני יום השבת את המאמר שהיה בדעתו לומר בשבת, וכשהלך בערב שבת קודש למרחץ היה מניח את המאמר מראשותיו. אחד מנכדיו הבחין בכך, ובעת שהיה הצמח-צדק הולך למרחץ, היה הנכד נכנס לחדרו, לומד היטב את המאמר ומחזירו למקומו טרם שחזר הרבי. כעבור כמה שבועות, לא הקפיד להניח את המאמר בדיוק במקום שהניחו הרבי, והצמח-צדק ציווה לשבת הבאה שהרבנית תשב בחדרו בשעה שהולך למרחץ. מקומה הקבוע של הרבנית היה בחדר החיצון שם ישבה ואמרה תהילים או עסקה במעשה מחט, אך כשאמר לה הרבי לשמור על חדרו נכנסה לחדרו הפנימי.
הנכד לא ידע דבר, ויהי אך ראה כי הצמח-צדק עזב את הבית, מיהר לחדרו של הרבי, ומה מאוד הופתע כשראה שם את זקנתו הרבנית. הוא היה נבוך מאוד, זקנתו קפדנית הייתה, ואי אפשר היה לו לחזור על אחוריו ללא שיאמר לרצונו, והוכרח למצוא עילה לכניסתו.
ויספר לה, שבא להשיח לפניה את צערו, כי באותו יום הלכה זוגתו הרבנית לקנות דגים לשבת אצל נפתלי הדייג. בחרה לה דג נאה, אך הדייג הוציאו מידיה באומרו שיש לו בעלות בתים חשובות יותר ממנה ולהן הוא ימכור דג משובח זה. היא שהייתה בת עשירים, נפגעה מאוד, ובבואה לביתה בכתה מאוד על הביזיון שספגה מהדייג.
הרבנית השתתפה בצערו, והתחילה לספר עד כמה סובלים היעדר כבוד מן בעלי הבתים שבעיר, ועד כמה שישנם אנשים חסרי דרך-ארץ - והנכד מצפה בקוצר רוח לרגע שיוכל להתחמק מן החדר, פן יבוא הצמח-צדק ויֵדע מייד שהוא שלקח כל שבוע את המאמר. אך לא יכול היה להעיז ולהישמט בעודה מדברת עימו, עד שהגיע הרבי.
ויהי אך נכנס הצמח-צדק, אמרה הרבנית לנכדה: ספר שוב את אשר קרה לאשתך היום בחנות הדגים. התחיל הנכד לספר, אך הרבי הפסיקו מייד: "לשון הרע, לשון הרע, בוא ואספר לך מהו לשון הרע:
הבעל שם טוב פירש את הפסוק "מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני", על-פי מה שנאמר במשנה באבות "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו". שפירוש המשנה הוא: כשם שבמלכותא דארעא רואים אנו, שכשבא אדם לדין עושים פרטי-כל ושואלין אם הוא מאשר העובדות ואם הוא אשם, כך זה במלכותא דרקיעא.
אך מי הוא שיפסוק על עצמו שאשם הוא, לכן מזמינים לו לאדם שידבר על מישהו אחר שעשה איזה מעשה, ובאמת זה מעשה שעשה הוא עצמו, והוא חושב שמדבר לשון הרע על הזולת, ובאמת בדיבורו זה הוא גוזר את דינו שלו. וזה הפירוש במשנה "ונפרעין מן האדם מדעתו" - שהוא בעצמו פוסק שזה חטא, אולם זה "שלא מדעתו", כי הוא אינו יודע שהפסק הוא לגבי דידו.
ומי שזוכה, נעשה לו הדבר על-ידי נביא, כמו במעשה דדוד ששאל אותו נתן הנביא לפסוק דין עושק כבשת הרש, והפסק היה עליו עצמו, ומי שאינו זוכה, מדבר הוא לשון הרע על אדם שעשה דבר לא טוב. וזהו פירוש הפסוק "מכל פשעי הצילני", על-ידי ש"אל תשימני" שאני אחרף את הנבל ואומר שעשה נבלה כי אז אפסוק דין זה על עצמי. אבל כשלא אחרף את הנבל, ממילא אנצל "מכל פשעי".
והמשיך הרבי:
המגיד ממעזריטש היקשה על הגמרא "לשון הרע הורגת שלושה": מילא העונש על המדבר והשומע, אך מהי אשמתו של מי שמדברים עליו? וביאר, כי על-ידי שמדברים עליו לשון הרע נברר הרע מן הטוב וניכר בפני עצמו. כמו על דרך משל שנפרדת הפסולת מן האוכל על-ידי האצטומכא, וניכרת ונדחית לחוץ, אך טרם שנפרדה מן האוכל לא ניכרה הפסולת כלל והיה זה כולו מאכל ועלה על שולחן מלכים.
וכן הוא בנמשל, שעל-ידי הלשון הרע, הפריד הרע מן הטוב וניכר הרע בפני עצמו, ונענש (האדם שדיברו עליו לשון הרע) על רע זה. ונשמת מי שמדברים עליו נעשית שונא לזה שדיבר עליו.
וסיים הצמח-צדק:
על דבר מסוים אסור לדבר, אך לדבר באופן כללי, הנה מה שלא יהיה - זהו דבר כללי, וממילא מותר לדבר. והסביר: ענף אחד - נקרא "שבט", והוא רצועה המכה וגורמת לכאב (לכן אסור לדבר אודות דבר פרטי), ואילו כשנקשרים ענפים רבים יחדיו, נקראים בשם "מכבדת", לשון כבוד, ומנקים באמצעותם את הבית מכל הלכלוך (לכן מותר לדבר אודות דבר כללי).