הרה"ח ר' מנחם מענדל פוטרפס החדיר לתלמידיו, שתפילה ולימוד הינם מושגים נעלים ביותר, אך נקודתם הפנימית היא: התקשרות לרבי. הוא נימק בטעם את הקרבת התפילה והלימוד למען המבצעים:
"בעיר מסוימת, שנפגעה בעת מלחמת העולם השנייה, הופקדו על פינוי הפצועים והחללים מעט חיילים בלבד, ואף מניין עגלותיהם היה דל. בלית ברירה נקבע, כי תחילה יפונו הפצועים ולאחר-מכן החללים. כמו כן הוחלט, כי הפצועים קשה, מהם ניטל כוח הדיבור, יפונו בדחיפות בעגלות הראשונות, מכיוון שהפצועים המסוגלים לדבר יחזיקו מעמד זמן רב יותר.
"אף בנמשל", טען ר' מענדל, "נגזר סדר העדיפויות ממצבו של החולה: התמימים מסוגלים לדבר ולהזעיק סיוע, אולם "פציעתם" של היהודים ברחוב הינה קשה, ומעניקה לטיפול בהם דחיפות יתרה".