הרה"ח ר' מנחם מענדל פוטרפס, תבע מתלמידיו לשנן תניא בעל-פה, ובפרט את שנים עשר פרקיה הראשונים. הוא סיפר, כי בראשית לימודיו בתומכי-תמימים, סבל מהיעדר הנאה ותענוג מלימוד חסידות. פעולותיו של המשפיע הרב יחזקאל פייגין בעניין - עלו בתוהו.
פעם, בליל שישי, בתקופת לילות החורף הארוכים, ניהל ר' מענדל שיחת רעים במשך שעות רבות, במקום ללמוד כנדרש. למחרת הודיעוֹ הרב פייגין, כי לימודיו בישיבה הסתיימו. הוא התחנן לקבל הזדמנות נוספת, והמשפיע נענה חלקית: "בשבת בבוקר תיבחן אצלי על הפרשה השבועית של ה"ליקוטי-תורה", ואחר-כך נחליט".
ר' מענדל התיישב מייד, והחל לומד את המאמרים שנצטווה. הוא התעלם מעייפותו הרבה, לאחר לילה בו הדיר שינה מעיניו, ובכוח איתנים נותר ערני עד לשבת בבוקר. הוא שקד על לימודו במשך יממה שלמה, בידעו כי גורלו תלוי בכך.
אולם, למרות מאמציו הרבים, שלט בעת המבחן בחצי מהסדרה בלבד. הרב פייגין הביט בנער העייף והתשוש, המצפה בחיל ורעדה למוצא פיו, ושאלו: "מדוע אינך לומד חסידות?" ר' מענדל השיב בגילוי לב: "אינני נהנה מלימוד זה, וכלל המאמרים נדמים בעיניי כזהים".
הסביר לו הרב פייגין: "ילד קטן סבור, כי אותיות האל"ף-בי"ת זהות זו לזו, אולם כשגדל מבין שטעה. כך בענייננו: לבסוף, יסב לך לימוד החסידות הנאה, אך בינתיים לְמד בקבלת עול. מהירות הגעתך לשלב ההנאה, תיגזר ממידת יגיעתך והתעמקותך בלימוד. עם זאת, שנן לעצמך תמיד, כי החסידות נלמדת להיותה תורתו של הקדוש ברוך הוא, ולא לשם התענוג העצום שמסבה".
הרב פייגין הורה לר' מענדל ללמוד תניא בעל-פה, ועקב בתדירות אחר התקדמותו. הוא בחנו והקפיד מאוד על דיוקו בכל אות. ר' מענדל התבטא פעמים רבות, כי חזרת התניא בעל-פה והדיוק בה, העמידוהו על רגליו. במאסרים ובמחנות העבודה בסיביר, החזיק מעמד הודות לתניא שנשגרה בפיו.