הרה"ח ר' מנחם מענדל פוטרפס סיפר:
"אחד מחסידיו של הרבי המהר"ש ביקש ברכה לזרעא חייא וקיימא, אך לא נענה. פעם התקיימה התוועדות בביתו, ובשעה מאוחרת בלילה הסתיים המשקה. הניסיונות להשיג בקבוק נוסף כשלו, וצערם של החסידים היה עמוק.
"כשהבחינה בעלת הבית במתרחש, פנתה אל הנוכחים במר נפשה ואמרה: "תמורת הבטחה מצדכם כי אזכה לבן, אשיג עבורכם משקה ככל שתחפצו". לא היססו החסידים, והבטיחו לזוג כי יזכו לבן עוד השנה, ויגדלוהו לתורה, לחופה ולמעשים טובים.
"האישה עמדה בהתחייבותה, והבטחתם של החסידים החלה אף היא להתממש בתוך כמה שבועות. מיהר החסיד אל הרבי ודיווח על ההתפתחויות, וכן הביע תמיהה: "מדוע אם כן לא בירכני הרבי?!" השעין הרבי את ראשו הקדוש על ידיו, ואחר משך זמן הרימו ואמר:
"השפע האלוקי מחולק לשלושה צינורות: בני, חיי ומזוני. אומנם, פעמים שנקצב לאדם שפע דל, ואחד הצינורות נותר חסר. התעצמות בתפילה עשויה אומנם להשלים את החסר, אולם עלולה לבוא על חשבון צינור אחר.
"כך בעניינך: נמנעתי מלברכך, משום שידעתי שפעולה מצדי עבורך בעניין זה, תוביל לפטירתך מן העולם בשנותיך הצעירות. החסידים, לעומת זאת, אינם מודעים למתרחש למעלה, ובירכוך. ברכתם ברכה והיא תתממש במלואה".
"הרבי השעין שוב את ראשו הקדוש על ידיו, ואחר משך זמן הרימו ואמר: "וכי משום שחסידים אינם רואים, תיווצרנה מברכתם תוצאות בלתי רצויות?! לא ולא! שתהיה לך ולזוגתך אריכות ימים ושנים טובות, ותגדלו את בניכם לתורה, לחופה ולמעשים טובים, מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות".
"ברכתו של הרבי התקיימה במלואה".