לאורך השנים, חגג הרה"ח ר' מנחם מענדל פוטרפס היטב את יום ג' תמוז. כאשר נשאל אודות אמירת תחנון ביום זה, נזעק: "כיצד ניתן לומר תחנון ביום בו השתחרר הרבי מהמאסר?!" הוא אף ביטא, בבכי עצום, את תחושתם של החסידים ביום ג' תמוז תרפ"ז: "אתם הצעירים חוגגים את חג הגאולה י"ב תמוז, אך דעו לכם, כי הגאולה מבחינתנו הייתה בג' תמוז, בו ניצל הרבי מגזר הדין הקשה".
כשבועיים לאחר ג' תמוז תשנ"ד, התוועד ר' מענדל בישיבה בכפר-חב"ד, באווירה שונה לחלוטין. עיניו זלגו דמעות, והוא חזר שוב ושוב על משפטים בודדים:
"היצר הרע חפץ להפילנו לייאוש ולמרה שחורה. לא ולא! לא ניתן לו בשום אופן! אכן, הצער הוא עמוק ולבנו פצוע ושותת, אך נצטווינו לצעוד קדימה ולפעול את הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומייד ממש. עלינו לקיים את הוראותיו של הרבי במלואן, ומתוך שמחה וטוב לבב. תנגנו ניגון שמח!"
דבריו מתחברים לעדותו, בצאתו מיחידותו הראשונה אצל הרבי. באותם ימים, שהו עדיין חסידים רבים מאחורי מסך הברזל, והאווירה הייתה נוראה. ר' מענדל סיפר, כי פניו הקדושות של הרבי היו רציניות מאוד לכל אורך היחידות, ותביעתו הקדושה הייתה להיות בשמחה, כי על-ידה יֵצאו כלל החסידים מרוסיה!
ר' מענדל דרבן לשהות אצל הרבי בחודש תשרי, והביע ביטחון גמור בהבטחותיו הקדושות.