הרה"ח ר' נתן ברכהן ע"ה העלה זיכרונות מהתוועדויותיו של הרה"ח ר' מנחם מענדל פוטרפס:
הרה"ח ר' יחזקאל פייגין הי"ד לא היה בוכה בטבעו, אפילו ביום כיפור, כי בטבעו לא היה מסוגל להוציא דמעות. אומנם, פעמיים הוא בכה [ייתכן כי נאמר שבכה שלוש פעמים, והראשונה שבהן בעקבות הסתלקות הרבי הרש"ב].
הפעם הראשונה הייתה לאחר חתונתו, כאשר עסק במסחר, והיו לו שיעורים ללמוד נגלה ודא"ח. באותה תקופה, נכנס ליחידות אצל הרבי הריי"ץ, והרבי ביקשו שיעזוב את עיסוקו ויהיה משפיע בתומכי-תמימים. כאשר ראה הרבי, שהדבר קשה לרב פייגין, אמר לו: "נו, נדחה זאת לפעם אחרת".
ביום הכיפורים, בעת שקרא אדמו"ר הריי"ץ את המפטיר, עמד הרב פייגין קרוב לשולחן הקריאה. הרבי קרא את ההפטרה בבכיות, וכאשר הגיע למילים "כי מלפני הוי' הוא בורח", הדגיש מילים אלו בקול גבוה. הרב פייגין הבין שהדברים מכוונים כלפיו, ופרץ בבכי גדול מאד. מייד אחר-כך קיבל את התפקיד.
הפעם השנייה הייתה, לאחר שהרבי הריי"ץ יצא מרוסיה. הרבי מינה את הרב פייגין למזכירו, והטיל עליו את כל עומס העבודה עד שלא היה לו זמן לשיעוריו, וזה ציער אותו מאוד.
פעם, נכנס ליחידות והרצה את טענותיו על עומס העבודה עד שאין לו זמן אפילו ללמוד, וביקש שהרבי ייתן לו איזו שעה ביום שיוכל ללמוד. כשסיים הרב פייגין לסדר טענותיו, אמר לו הרבי, שבעיר גלובקה אין ישיבת תומכי-תמימים ושייסע לשם לייסדה. הרב פייגין הבין שהרבי לא מקבל את טענותיו, והחל לבכות.
הרבי הצטרף לבכייתו, ואמר לו: "גם אצלי יש את אותה בעיה, אך האם עלינו לשבת בחיבוק ידיים?!" בכיו של הרבי גרם לרב פייגין לבכות עוד יותר, והוא יצא מחדרו של הרבי.