הסיפור הבא, ששח הרה"ח ר' מנחם מענדל פוטרפס בהתרגשות רבה, מבטא את רוחו החסידית ודבקותו הפנימית:
"החסיד הנודע הרשב"ץ והמשפיע בליובאוויטש הרה"ח ר' חנוך הענדל קוגל, נהגו להתוועד מפעם לפעם לבדם. הרבי הריי"ץ התאווה, בנערותו, להיות נוכח בהתוועדותם, אולם נתקל בסירובם. הרבי לא ויתר, ומשנודע לו כי יתוועדו במרתף מסוים, הקדימם והסתתר שם טרם הגעתם. רצפת העץ, שחוררה מנגיסות עכברים ששרצו תחתיה, לא הרתיעה את הרבי בהמתנתו לשני החסידים.
"הרשב"ץ ור' הענדל הגיעו למרתף והתיישבו זה מול זה, מזגו כוסית של משקה והביטו האחד בפני חברו. דמעות זלגו מעיניהם ללא הפוגה, ובמשך זמן רב הביטו איש בפני רעהו, בשתיקה רועמת. "היה זה מחזה שלא ניתן לתארו", סיפר הרבי, "דמעות שאלו את השאלות ודמעות אף השיבו את התשובות".
"כך התוועדו שני החסידים, ללא הוצאת הגה, עד עלות השחר. משהאיר הבוקר, קמו ממקומם, השיבו את המשקה לבקבוק וההתוועדות הסתיימה".