הרה"ח ר' שמחה גורודצקי ע"ה, תיאר את נחיצותן של המידות לצד המוחין:
מאז ביקורו אצל הרבי, חיפש הפרופסור לוריא להיות בקשר עם ר' שמחה, אפילו כעבור שנים. בשלב מסוים, החל ללחוץ עליו ללמוד באוניברסיטה "שטודירן", והוא דחה את הלחצים. לוריא הגביר את לחציו, והציע לר' שמחה: "נביא מישהו ממוסקבה ונקיים לעיניו ויכוח בנושא". והוסיף: "אני חבר טוב שלך, וכל המטרה שלי היא לסייע לך בפרנסתך".
ר' שמחה חזר ואמר לו, שמבחינתו הדבר לא עומד על הפרק, והשמיע אף שתי סיבות לשלילת הויכוח: "א. אתה ידען גדול ויודע ש"ס בבלי וירושלמי, ואני יודע רק שני מאמרים. ב. לך "מותר" לדבר מה שאתה רוצה, ולי לא..."
הפרופסור הגיע בכל זאת עם האדם ממוסקבה, ור' שמחה החל לקפוץ ולצעוק כאילו הוא חסר דעת. הוא סיפר, שהייתה אצלו שריפה והוא נותר בחוסר כול. לוריא ניסה להרגיעו, אך ר' שמחה המשיך לצעוק שאין לו כלום, והוא מבקש מלוריא להלוות לו חצי רובל כדי לקנות לחם.
הפרופסור סירב, ור' שמחה התחנן לקבל לפחות ארבעים קופיקות. לוריא טען בתגובה: "אבא שלי אמר, שלא כדאי להלוות כסף לידיד טוב, כי אם לא יוכל הידיד להחזיר, עלולה הידידות להינזק". המשיך ר' שמחה להתחנן והוריד את הסכום לשלושים קופיקות ולעשרים וחמש, עד שהגיע לחמש קופיקות בלבד, אולם הפרופסור עמד בסירובו.
בשלב זה, לא יכול היה ר' שמחה להתאפק וצעק לעברו: "רשע שכמותך, הינך מעמיד פנים כמי שמעוניין בטובתי, וכשאני מספר לך שהייתה אצלי שריפה ומבקש ממך כמה פרוטות כדי לקנות פרוסת לחם, אתה מסרב להלוות לי, למרות עושרך העצום?!"
כך נמנע הויכוח.
הסביר ר' שמחה: "למדתי ב"ליקוטי תורה", שישנם השייכים למוחין וישנם השייכים למידות. כיוון שהכרתי את אותו פרופסור בתור מי ששייך למוחין, הבנתי שאין לו מידות וכל הרגש שלו אבוד".