להלן סיפור מצמרר ששח הרה"ח ר' שמחה גורודצקי ע"ה, אודות דאגתם של רבותינו נשיאינו לכלל ישראל:
כשנסעתי בשנת תרפ"ג בשליחות כ"ק אדמו"ר הריי"ץ לאסוף כספים עבור ישיבת תומכי תמימים, עברתי מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, מחודש חשוון עד סוף חודש אדר.
כשהייתי בחרקוב נמסרו לי שתי שליחויות. האחת מידי בן החסיד הזקן יחיאל מנוחין, שאמר, שכאשר היה כ"ק בחרקוב בשנת תרפ"ב ביקש ממנו שיתעסק בקמחא דפסחא לפני חג הפסח, אבל הוא לא עסק בזה בגלל שבנו נפטר רחמנא ליצלן, וביקש שאספר את הסיבה לכ"ק אדמו"ר, שלא עשה מה שהבטיח.
השליחות השנייה נמסרה לי על ידי החסיד יהושע אליהו וולוסוב, שהסתבך בעסקיו, וביקש ממני: "אמור לכ"ק אדמו"ר שאני מסובך".
כשנכנסתי לכ"ק לתת דין וחשבון, נכנסתי בלילה שלא בזמן יחידות, ושהיתי כארבע שעות, ומסרתי דו"ח בעל פה מכל עיר ועיר, עיירה ועיירה, מכל התמימים שראיתי ובמה הם עסוקים, ומאלו הראויים לעסוק ברבנות או במלאכת שחיטה.
הרבי התעניין מאוד במה שאמרתי, ושאל על כל אחד ואחד בפרטיות, וגם על בני המשפחות ועל מצבם בגשמיות וברוחניות, וכן ביקש ממני את הכתובות של כל אחד ואחד, ואמר שצריך לפחות לאגדם בקשר של מכתבים.
כשמסרתי את הדו"ח מחרקוב, הייתי צריך למסור את השליחויות הנזכרות, ומסרתי שמנוחין ביקש להודיע שלא עסק במעות חיטים כפי שהבטיח, ושאל כ"ק: "למה?" לא חפצתי להגיד ואמרתי רק שבנו היה חולה. ושאל: "ומה?" ולא עניתי, ומייד אמר: "אזוי?!" [ככה?!] ויכולתי לראות כיצד נשבר לבו בקרבו והתחיל לבכות בדמעות שלא ראיתי כמותן אלא בזמן תקיעת שופר.
אחר כך לקח את המטפחת וניגב את עיניו הקדושות ואת מצחו ואמר: "נו, מה יש לך עוד למסור?" ואמרתי: "לא אוכל עוד לדבר". ואמר: "הלוא הינך שליח, ולא נוגע לך, תספר!" ואמרתי שיהושע אליהו מסר שהוא מסובך, ושוב אמר כ"ק: "אזוי?! פארדרייט?!" [ככה?! מסובך?!] ושוב זלגו עיניו דמעות ובכה בקול.
חשתי אז, שהדברים נוגעים לכ"ק ממש, לתוך פנימיות נקודת לבבו. ראיתי כיצד איכפת לו וכואב לו כל דבר של ישראל, אלו ייסורים סובל מכל דבר, אין באפשרותי לתאר זאת. לא יכולתי לעמוד על רגליי והתחלתי ללכת לאחורי על מנת לצאת, והגביה כ"ק עיניו, לקח את המטפחת ושוב ניגב דמעותיו ואמר לי: "קשה לך לדבר? אם אינך יכול לדבר, כתוב בכתב ותמסור לי מחר".
כשיצאתי מההיכל, הייתה השעה אחת אחר חצות הלילה, והרבנית שטערנא שרה, אימו של כ"ק, חיכתה בחדר שמחכים בו ליחידות, ושאלה: "מה זה? היית ביחידות למעלה מארבע שעות! ומדוע הינך בפנים זועפות?" לא יכולתי לדבר, וביקשה ממני שאכנס לחדר האוכל, ונתנה לי תה ומזונות ואמרה לי שהיא דואגת כי כ"ק לא אכל עדיין, וחשבה שיֵצא מייד.
סיפרתי לה מה שעשיתי אצל כ"ק כל כך הרבה זמן, וגם סיפרתי לה מהדרישות שלום הקשות שמסרתי מבלי שידעתי שכך ישפיעו על כ"ק, ואני מתחרט על שסיפרתי, כי האנשים שמסרו לי לא היו בהתרגשות כלל. ואמרה, שאינה יודע מה לעשות, כי בכל פעם שכ"ק מקבל ליחידות, הרצפה רטובה אחר כך מדמעות