ישנו ביטוי ידוע מספר הזוהר (במדבר קל"ד): "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל". המשמעות היא שכל דבר צריך מזל; ישנם ספרי תורה שיש להם מזל והבעל- קורא אוהב לקרוא בכל שבת מתוכם ותמיד משתמשים בהם, ולעומתם ישנם ספרי תורה שעומדים בארון הקודש ורק לעיתים נדירות – כשצריך לקרוא מתוך ס"ת שני, אז משתמשים וקוראים בהם.
כך גם בתפילות. יש תפילות שהתמזל מזלם שמתפללים אותן בכוונה, וישנן תפילות שבקושי אומרים אותם. ישנה אמרה מפורסמת שהתפילה "עלינו לשבח" התלוננה לפני הקב"ה מדוע קבעו אותה בסוף כל תפילה כאשר רוב המתפללים כבר לא נמצאים בבית הכנסת. ואפילו המתפללים שעדיין נמצאים – כבר עומדים מאחורה ומקפלים את הטלית ומדברים. ואפילו המתפללים שכן אומרים "עלינו" – אומרים זאת במהירות כי הם כבר חסרי עצבים מהתפילה הארוכה לטעמם וכו'. לכן הקב"ה "שילם" לתפילת עלינו לשבח שבראש השנה ויום הכיפורים אומרים אותה באמצע תפילת מוסף עם מנגינה מיוחדת עם כל ה'שטורעם'..
•••
השבוע אנחנו קוראים בפרשה על כל החגים, וגם בהם רואים במוחש שיש חגים שהיה להם יותר מזל, ולעומתם חגים עם פחות מזל. לכל חג יש את המצוה שלו; בסוכות – סוכה וד' מינים; בפסח – מצות; בראש השנה – שופר; יום כיפור – צום. גם חנוכה ופורים שהם מדרבנן לכל חג יש מצוה שצריך לקיימה לכבוד החג, הדלקת הנרות בחנוכה וד' מצוות בפורים.
רק לגבי חג אחד אנו רואים שאין לו שום מצוות שמייחדות ומאפיינות אותו: חג השבועות. וכמו שהרבי מביא (בהתוועדות יום ב' דחה"ש תשמ"ג עמ' 1551 ) בשם הרה"ק רלוי"צ מבארדיטשוב מדוע חג השבועות נקרא בשם עצרת: "בכל החגים יש בהם שני מיני עבודות להבורא ב"ה הא' עשיית המצוה השייך לחג פלוני... והב' איסור עשיית מלאכה. ובחג השבועות אינו כן רק מצוה אחת, דהיינו שאנו נעצרין מעשיית מלאכה, ועל זה נקרא בשם עצרת".
אכילת מאכלי חלב והמנהג להשאר ערים כל הלילה וללמוד תורה – זהו מנהג ולא מצוה. ואם- כן נשאלת השאלה מדוע איתרע מזלו של חג השבועות שבו אין שום מצוה מיוחדת, וכתוצאה מזה זהו החג הכי פחות נחוג והכי פחות פופולרי אצל עם ישראל בימינו?!
ויתרה מזו: כאשר מעיינים בפרשה מגלים דברים תמוהים: א] חג השבועות לא נקרא בפרשתנו בשמו, לא בשם 'חג השבועות' ובודאי לא בשם שבו אנו קוראים לו בתפילה 'זמן מתן תורתינו', ב] והוא העיקר: לכל חג נקבע תאריך מדויק; פסח – בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, ר"ה – בחודש השביעי באחד לחודש, יוכ"פ – אך בעשור לחודש השביעי. אבל כשמגיעים לחג השבועות לא נכתב במפורש מתי הוא חל, אלא נכתב רק שצריך לספור חמישים יום מפסח ואז לחגוג את חג הביכורים!
אנו לא מוצאים, לא בפרשתנו ולא בשום מקום אחר, שהתורה תכתוב שחג הביכורים הוא זמן מתן תורתנו, נשאלת אפוא השאלה מדוע התורה לא מקדישה כמה מילים לחג מתן תורה, וכי החג הזה לא חשוב מספיק?!
[ישנם מפרשים (בעל העקידה והכלי יקר) שרוצים לתרץ מיוסד על המדרש תנחומא שאומר "היום הזה מה תלמוד לומר, אלא כך אמר משה לישראל בכל יום תהא התורה חביבה עליכם כאילו היום קבלתם אותה מהר סיני" – שהקב"ה לא רצה שיהיה רק יום אחד מיוחד למתן תורה אלא שבכל יום יהודי ירגיש שהיום ממש ניתנה התורה, "ומה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה אף כאן". וכמו התירוץ הידוע לשאלה מדוע אין ביהדות Mothers day – היות שכיבוד אב ואם צריך להיות בכל יום ויום ולא רק פעם בשנה, וכך גם בעניננו.
אבל תירוץ זה עדיין צ"ע, וכי לא חוגגים את חג הפסח אף-על- פי שאדמו"ר הזקן כותב שבכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אלא שבפסח זה בתוקף ושאר ימות השנה נמשכים מימי הפסח, וכך נכון לומר גם לגבי חג השבועות, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא]
ישנו עוד חג שקשור עם התורה, הוא חג שמחת תורה שבו מסיימים לקרוא את כל התורה ומתחילים אותה שוב מההתחלה. וגם פה אנו מוצאים את אותה תופעה; לא רק שהמושג של 'שמחת תורה' אינו מופיע בתורה אלא גם לא בתלמוד אלא מנהג ישראל בלבד, ודוקא בשמחת תורה ישנה שמחה גדולה יותר מאשר בשמחה של חג הסוכות שהיא מצוה מן התורה.
ניתן לומר בדרך אפשר, הקב"ה נתן לנו את התורה ואף צוה אותנו לקיים את כל מצוותיה, אך בד בבד הוא אינו יכול, כביכול, לצוות עלינו שנשמח בה. אם אנו שמחים עם התורה או לא, אם אנו אוהבים את התורה או לא – זה תלוי אך ורק בנו ואינו כרוך בציווי מלמעלה. לחגוג עם התורה ולשמוח איתה זה דבר שצריך לבוא מאיתנו. אין זה הגיוני שהקב"ה יצווה עלינו שאנו צריכים לשמוח עם המתנה שהוא נתן לנו. האם ראינו פעם אבא שקונה מתנה לילדיו ומכריח אותם לשמוח עם המתנה הזאת? ממה נפשך: אם הם אוהבים את המתנה הם ישמחו אתה מצד עצמם, ואם הם אינם מאושרים מהמתנה – לא יועילו שום ציוויים.
או למשל שאדם "יתבע" מילדיו לערוך לו מסיבת יום הולדת "בהפתעה", הרי זה יהיה אבסורד שאין כדוגמתו; שהרי אם הילדים אוהבים את ההורים הם יעשו זאת מעצמם וביוזמתם האישית, ואם לא – הרי זה יהיה כמי שכפאו שד, וכלשון הידוע "איך אפשר לצוות על אהבה".
ולכן חג שמחת תורה הוא דבר שצריך לבוא מלמטה מהעם, אי אפשר להנחית ציווי מלמעלה שישמחו עם התורה. אבוי לנו אם השמחה בתורה היתה נובעת רק בגלל ציווי ולא בגלל שאנו באמת שמחים בה.
וכך הם הדברים לגבי חג השבועות. החג עצמו הוא מדאורייתא, חג הביכורים, אבל החלק שבו אנו חוגגים את זמן מתן תורתנו הוא דבר שהתחדש על ידי עם ישראל בעצמו, זה דבר שבא מתוכינו וביוזמתנו האישית. יהודי שיודע ומעריך שהתורה היא חייו, וכדברי רבי יוסף שאמר "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" (שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם – רש"י פסחים סח, ב) – דבר זה צריך לעורר אצלו התלהבות עצומה עד כ"כ שהוא לא מסוגל להירדם בלילה שלפני מתן תורה. וזהו בעצם הטעם הפנימי מדוע אנו נוהגים להיות ערים כל הלילה, כי לפני מ"ת "ניט מ'וויל שלאפען ניט מ'קען שלאפען".
מהי ההוראה עבורנו? את התורה עצמה יש הרבה אנשים שיכולים להנחיל אותה לילדים שלנו, גם מורים בהיברו סקול, ומלבד זאת הם יכולים ללמוד בעצמם או באמצעות האינטרנט וכו', אבל את השמחה וההתלהבות שבאה עם התורה והחיות שבאה עם כל מצווה – זה דבר שרק ההורים יכולים וצריכים לתת לילדיהם. אינפורמיישין זה דבר שאפשר להשיג בכל מקום, אבל את ההתלהבות לפני חג הפסח, את ההתעוררות של יום כיפור, את השמחה של פורים וכו' – זה צריך לבוא מהבית, את זה הקב"ה לא יכול לצוות, את זה רק אנחנו יכולים לפעול.
- ראה עוד על: חינוך