בין המצוות הרבות שהתורה עוסקת בהם בפרשת אמור, היא כותבת גם על מצוות איסור "חדש".
איסור "חדש" הוא: שאין לאכול מגידולי התבואה שהשרישו לפני חג הפסח, עד ליום יז בניסן, עד לאחר שהביאו את "מנחת העומר" לבית המקדש, ולאחר שהוקרב הקרבן - ניתן לאכול מן התבואה.
וכפי שהתורה כותבת בפרשת אמור (כג, יד): "ולחם וקלי וכרמל, לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלוקיכם, חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".
אסור לאכול לחם העשוי מקמח, וכן שיבולים קלויים, עד "עצם היום הזה", עד לאותו יום עליו כתבה התורה בפסוקים הקודמים, יום ט"ז בניסן, היום בו קצרו את העומר, עד שתביאו את קרבן העומר.
התורה כותבת בפסוקים הקודמים, שאת "ראשית קצירכם", הקצירה הראשונה מהתבואה שגדלה בשנה הנוכחית, יש להביאה אל בית המקדש אל הכהן, וכל עוד לא הביאו את "ראשית קצירכם" אל הכהן - אין לאכול מהתבואה החדשה.
ודבר זה הינו "חוקת עולם לדורותיכם" זהו דין הנוהג בכל הדורות, והוא נוהג "בכל מושבותיכם".
מה פירושם של המילים "בכל מושבותיכם" - כותב רש"י בביאורו על הפסוק שהדבר נתון למחלוקת.
המשמעות הפשוטה של "בכל מושבותיכם" היא - בכל מקום בעולם בו תתיישבו, בכל מקום בו יגורו יהודים. אבל למרות המשמעות הבסיסית הזו, בין חכמי הגמרא יש דיון בפירושם של המילים הללו.
למרות שמשמעות המילים הוא, כל מקום בעולם בו יתיישבו לגור, אבל דבר זה מעורר שאלה: והלא מצווה זו הינה מצווה הקשורה בגידולי הקרקע, וכפי שהתורה פותחת את החלק העוסק במצווה זו (פסוק י): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". מדובר כאן על "הארץ אשר אני נותן לכם", מדובר כאן על "קצירה" של הארץ -
ומצוות הקשורות בגידולי הקרקע, נוהגות בעיקר בארץ ישראל, כך שלא ניתן לומר שמצווה זו נוהגת "בכל מושבותיכם" - גם בחוץ לארץ.
לכן כותב רש"י בביאורו על המילים "בכל מושבותיכם" - "נחלקו בו חכמי ישראל, יש שלמדו מכאן שה"חדש" נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים, לא בא אלא ללמד, שלא נצטוו על ה"חדש", אלא לאחר ירושה וישיבה, משכבשו וחלקו".
יש אומרים שפירוש המילים "בכל מושבותיכם" הוא, למרות שזו מצווה הקשורה עם גידולי הקרקע - בכל זאת התורה אומרת שמצווה זו נוהגת בכל מקום בו יתגוררו יהודים, אפילו בחוץ לארץ.
אולם יש אומרים שמצווה זו נוהגת אך ורק בתחומי ארץ ישראל, והמילים "בכל מושבותיכם" יש להם מובן אחר: שגם בארץ ישראל, המצווה אינה נוהגת מיד עם כניסת עם ישראל אליה, אלא חיוב המצווה חל רק לאחר שעם ישראל יילחם עם שבעת האומות שהתגוררו בה, הם יכבשו וירשו את כל חלקי הארץ מידיהם, יחלקו אותה בין כל שבטי ישראל, ורק לאחר שכל אחד יקבל את חלקו המוגדר לו, ויתיישב בה כירושתו - רק אז יחול עליהם איסור אכילת "חדש". זו המשמעות של "בכל מושבותיכם", רק לאחר ש"תתיישבו" בארץ.
•
מה התוכן הפנימי של הדיון מה הפירוש "בכל מושבותיכם", מה עומק הויכוח האם היהודים המתגוררים בחוץ לארץ הם ברי-חיוב במצווה זו או לא -
הדבר מוסבר בדיוק מעניין בלשונו של רש"י, רש"י כותב שהמחלוקת בדבר היא בין חכמי ישראל, "נחלקו בו חכמי ישראל". למרות שבמקרים דומים כשיש מחלוקת בביאור משמעות הפסוקים רש"י כותב "נחלקו רבותינו" - כאן הוא כותב בלשון לא שגרתית, הוא משתמש בביטוי "חכמי ישראל".
משמעות דבריו היא, שזה לא רק ויכוח העוסק בפירוש המילולי של דברי הפסוק - שלצורך פירוש טקסט הפסוק צריכים להיות "רבותינו", אלא יש כאן דיון מסוג שונה, ויכוח שלשמו נדרשת "חכמה".
זה דיון בין "חכמי ישראל", זה דיון בהבנה ובהשערה של תכונות הנפש של היהודי, דיון מהו האופן הנכון לפעול על מנת לעורר את רגש הלב אצל יהודי.
כאשר האדם מקריב קרבן, מכל סוג שהוא - הדבר צריך לעורר בנפשו רגש, רגש שיתאים לתוכנו של הקרבן. לא די בעצם ההקרבה הטכנית של הבהמה, לא די בהקרבה הגשמית, אלא על האדם להיות גם מעורה נפשית בהקרבת הקרבן.
כאשר האדם מקריב קרבן 'חטאת' או 'אשם', קרבנות הבאים כתשובה על חטאיו - צריך הדבר לעורר בלבו רגש של חרטה ותשובה.
כאשר האדם מקריב קרבן 'תודה', בשל מאורע נסי שהוא חווה - צריך הדבר לעורר בו רגש של הודיה לבורא העולם על החסד שהוא עשה איתו.
כמו בכל הקרבנות - כך גם בנידון של איסור אכילת "חדש".
- קבל עוד על: עבודת ה' בפנימיות | הכרה והרגשה הסיבה לאיסור אכילת "חדש" לפני הקרבת קרבן העומר, היא כדי ש"ראשית קצירכם", התבואה הראשונה מגידולי השנה, תעלה כקרבן העומר בבית המקדש. הדבר נועד לטעת בלב האדם את ההכרה וההרגשה שעליו לתת לבורא העולם את ה"ראשית" שיש לו, את המובחר והטוב שיש לו.
אך כיון שקרבן העומר מובא לבית המקדש רק מהקציר הגדל בארץ ישראל, כך שהרגש וההכרה הנובעים מכך, ההכרה ש"ראשית קצירכם" היא של הקב"ה, הינם רק אצל היהודים המתגוררים בארץ - עולה השאלה, כיצד מעוררים רגש זה והכרה זו, גם אצל יהודי חוץ לארץ, אצל אלו שמהתבואה שלהם לא מביאים קרבן העומר.
ועל כך יש דיון, "נחלקו בו חכמי ישראל", ישנם שתי שיטות, כיצד לעורר רגש זה אצל יהודי התפוצות.
שיטה אחת גורסת, שמצוות "חדש" אכן נוהגת גם בחוץ לארץ, גם יהודי חו"ל אסורים לאכול "חדש". וכיון שהם אסורים באכילת התבואה החדשה עד הבאת קרבן בעומר בארץ ישראל - הדבר יעורר גם בהם את ההכרה שה"ראשית" שייכת להקב"ה, על אף שמהתבואה שלהם לא מקריבים את העומר.
אך השיטה השניה טוענת, שהדרך לעורר אותם להגיע לרגש והכרה אלו, היא לא על ידי שגם הם יהיו אסורים באכילת "חדש", אלא להיפך; עצם העובדה שגידולי השדות שלהם אינם כלל בדין איסור אכילת חדש - הדבר יעורר אצלם את ההכרה בשפל מצבם, עד כמה הם נחותים ורחוקים מההכרה הנדרשת, עד כדי כך שהם אינם ראויים כלל להקרבת העומר והם כלל אינם אסורים בדין "חדש",
וההכרה בשפל מצבם הזה, תעורר בהם רצון עז שהרגש שהקרבת העומר מעוררת אצל אחיהם הנמצאים בארץ ישראל - תהיה גם אצלם. ההכרה הזו, תפעל עליהם ועוד במשנה תוקף.
ורש"י מביא את שתי הדעות-הגישות הללו בסדר עולה. כי אלו הם שני שלבים בהפנמת רגש זה.
כאשר אוסרים לאכול את התבואה - הדבר משפיע רק על גוף האדם, על נפשו הבהמית, הגוף הוא זה שאינו מקבל אוכל. הדבר לא מפריע לנשמתו של האדם. כך שהדעה הראשונה, האומרת שגם בחוץ לארץ אסור לאכול "חדש" עד להקרבת קרבן העומר - מביאה את ההכרה שיש לתת "ראשית" לבורא העולם לגופו של היהודי.
אך כאשר שוללים מהיהודי את האפשרות לקיים את המצוה הזו - אזי הדבר מעורר את התשוקה להתעלות ולהגיע לרגש זה, בעיקר בנשמתו של היהודי. היא זו שמתעוררת בהכרה זו.
לכן ראשית רש"י מביא את השיטה שמצווה זו נוהגת בחו"ל - כדי לעורר את הרגש הזה בגופו של היהודי ובנפשו הבהמית, ולאחר מכן הוא כותב את השיטה השניה - כדי לעורר גם את נשמתו.
(לקוטי שיחות חלק יז)