תחילתה של פרשת השבוע, פרשת אמור, עוסקת באיסור הכהנים להטמא: "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם – לנפש לא יטמא בעמיו". אסור לכהנים להטמא בטומאת מת.
אך מלבד המשמעות הפשוטה של הפסוק, שאסור לכהנים להטמא - הפסוק מלמד אותנו דבר נוסף.
התורה לא כותבת "אמור אל הכהנים בני אהרן, לנפש לא יטמא בעמיו", אלא היא כותבת "אמירה" נוספת" בגוף הפסוק: "אמור אל הכהנים בני אהרן", והיא מוסיפה וכותבת "ואמרת אליהם".
מתוספת זו למדים בגמרא (יבמות קיד) שהפסוק בא להורות לנו דבר נוסף: "ואמרת אליהם – להזהיר גדולים על הקטנים".
בתוספת זו התורה מצווה, שהכוהנים המבוגרים, צריכים לשמור על הכוהנים הקטנים, שאינם יודעים או מבינים מהי טומאה – לשמור עליהם שגם הם לא יגיעו לידי טומאה.
•
הגמרא באותה סוגיא, מציינת עוד שני דינים בהם התורה מטילה עלינו זהירות מיוחדת של "להזהיר גדולים על הקטנים", שהמבוגרים צריכים לשמור את הקטנים:
דין אחד באיסור אכילת שקצים. בפרשת שמיני (ויקרא יא) התורה מפרטת מה הם סימני הטהרה של בעלי החיים, מי הם בעלי החיים הטהורים ומי הם בעלי החיים הטמאים, ושם התורה כותבת גם על איסור אכילת שקצים, ולמרות שהיא כבר ציינה את איסור אכילת השקצים – התורה מסיימת שוב במילים: "לא תאכלום כי שקץ הם".
אומרת הגמרא, מכך שהתורה מציינת פעם נוספת את "לא תאכלום", למרות שכבר ציינה זאת בפסוקים קודמים – אנו למדים שיש ללמוד במילים אלו משמעות נוספת, משמעות של "לא תאכילום", ראו לא להאכיל אחרים בשקצים. ומכאן לומדת הגמרא שגם באיסור שקצים נדרש מאיתנו "להזהיר גדולים על הקטנים".
דין שני, באיסור אכילת דם. בפרשת אחרי מות (ויקרא יז) התורה עוסקת באיסור אכילת דם, והיא כופלת את אזהרת איסור אכילת דם, וכותבת "כל נפש מכם לא תאכל דם".
ומכך שהתורה כופלת דין זה, למדים בגמרא שגם לגבי איסור אכילת דם, מוטלת חובה על הגדולים, "להזהיר גדולים על הקטנים".
•
מכך שדווקא בשלושת הדינים הללו: איסור טומאה, איסור אכילת שקצים, ואיסור אכילת דם – התורה מדגישה לנו את הצורך "להזהיר גדולים על הקטנים", מכאן יש לנו יסוד והדרכה בחינוך הילדים, או התלמידים.
ישנם שלוש סיבות שיכולים לגרום לרפיון או ליאוש אצל המחנך, כשהוא נדרש לחנך תלמיד.
סיבה ראשונה: המחנך חושב לעצמו – המצב כיום הוא שטבע האנשים הוא נחות וגס, אנשים עסוקים בדברים נחותים ושפלים, איך ייכנס להם במוחם דברי תורה, איך תתיישב בלבם רוחניות, הכיצד הם יתחברו ליראת שמים?
סיבה שניה: המחנך יכול לחשוב - חינוך יכול לעזור, כשאני מנסה להקנות או ללמד את התלמיד נושאים שאינם עומדים בסתירה להנהגתו או לאורח חייו הקבוע, כשאני לא מתנגש מול הרגילות הטבעית שלו.
אבל אם הוא כבר נוהג כל ימיו בדרך ובגישה מסוימת, איך אני יכול באמצעות חינוך לשנות את ההרגלים הישנים שלו, את הטבע וההנהגות שהוא מורגל בהם מאז ומעולם?
סיבה שלישית: המחנך יכול לטעון – אפשר ללמד תלמיד נושאים ורעיונות שיש בהם הגיון, דברים שיש בהם הבנה. בזה יש להשקיע ולהתמסר, ובזה ניתן להצליח – אבל נושאים שקשורים לאמונה, למצוות של "חוקים", מצוות שאין בהם הגיון והבנה, כיצד ניתן בכלל להיכנס עם התלמיד לדיון בזה, ומה תועיל ההשקעה שלי, הוא לא מסוגל ולא יכול לקלוט זאת.
•
כלפי שלושת הטענות הללו, באה התורה בשלושת הדינים האמורים, ומורה לנו שדווקא במקרים אלו נדרש מאיתנו "להזהיר גדולים על הקטנים", דווקא בדינים אלו בכוחנו ובאפשרותנו לחנך את "הקטנים", ולהעמיד אותם בדרך הישרה.
כלפי הטענה שטבע האנשים גס ונחות – באה התורה ומורה לנו, שגם אם מדובר על מישהו שמצד טבעו הוא מוכן לאכול שקצים, שעל השקצים הגמרא אומרת במסכת הוריות (יא) "נפשו של אדם קצה בהם", הם מאוסים על בני האדם – ובכל זאת יש אדם שטבעו חריג, נפשו שלו לא "קצה" בשקצים –
גם יהודי כזה, מורה לך התורה בדיני איסור אכילת שקצים "להזהיר גדולים על הקטנים", נדרש ממך "להזהיר", והדבר בכוחך. וכשהתורה מורה לך זאת – היא גם מעניקה לך את הכוח ליישם זאת.
כלפי הטענה שאין בכוחו של המחנך לשנות גישה שהאדם מורגל בה במשך כל ימיו – באה התורה ומורה לנו שגם באיסור אכילת דם, שעל הפסוק "רק חזק לבלתי אכול את הדם" נאמר בספרי, מדוע נאמר "רק חזק", מדוע יש להתחזק ולא לאכול דם – כי עם ישראל, באותה העת "היו שטופים לאכלו", הם היו מורגלים ו"מכורים" לאכילת דם, "היו שטופים לאכלו",
כך שגם בדבר שהמחונך "שטוף" בו, הוא מורגל בו מאז ומעולם, ואתה חושב שאי אפשר לשנות את טבעו ורגילותו – גם באיסור אכילת הדם אומרת לך התורה "להזהיר גדולים על הקטנים", גם מחונך כזה התורה תובעת ממך, ומעניקה לך את הכוחות, להצליח בעבודה עם "הקטנים", ובכוחך לשנות את טבעו.
ובאשר לטענה השלישית, האומרת שעם התלמידים ניתן ללמד רק דברים של טעם והסבר, אבל אין מקום לחנך אותם לאמונה וקבלת עול, לחוקים שאין בהם טעם שכלי –
על כך באה ההוראה "להזהיר גדולים על הקטנים" בפרשתנו, העוסקת בדיני טומאה וטהרה.
הטומאה אין לה כל מקום בשכל, אלו דינים שאין בהם הגיון, אלו מצוות שהם בגדר של "גזרת הכתוב", כך גזר הקב"ה. וכדברי הרמב"ם המפורסמים בסוף הלכות מקוואות "דבר ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות – גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הם מכלל החוקים".
ובכל זאת, גם במצוות אלו, התורה כותבת לנו "להזהיר גדולים על הקטנים", גם מצות שאין בהם טעם והגיון – מוטל עלינו לעסוק בחינוך הקטנים. וכשהתורה מורה לנו זאת, היא מעניקה לנו את הכח לזה.
כאשר המחנך יעורר את נקודת היהדות שיש במחונך, אותה נקודה פנימית שהיצר הרע לא יכול להסתיר – אזי גם אם טבעו גס ונחות, גם אם הוא מורגל מאז ומעולם בדרך אחרת, גם אם הדבר לא מתיישב בהבנתו של התלמיד –
מובטח לו שהוא יצליח בתפקידו, במשימה של "להזהיר גדולים על הקטנים".
- ראה עוד על: :נקודת היהדות | חינוך | שליחות | חסיד הוא פנסאי (אגרות קודש כ"ק אדמו"ר, חלק א. מכתבים: עב, קנב, קנג)