הקב"ה ברא את העולם באופן בו כל נברא הוא גם מושפע ומקבל מהסביבה, מהנעלים ממנו, ובמקביל לזה, הוא גם תורם ומשפיע, הוא תורם את חלקו לשלימות הבריאה.
כדי שלא תהיה נפילת-רוח לאף נברא, הקב"ה ברא את העולם שגם הדבר הנחות ביותר, יש בו תכונה או מעלה שאין בשאר ברואי העולם, ובפרט הזה הוא משלים את הבריאה כולה.
למילה "משלים" יש שתי משמעויות. (א) להשלים ולמלא את החסר. (ב) להוסיף שלימות. לא רק שבלעדיו הבריאה היתה חסרה והוא ממלא את החסרון, אלא הוא יוצר שלימות בבריאה כולה.
על יסוד מבט זה, נבין את מעלתו של 'פסח שני'.
למרות ששמו מעיד על תוכנו שהוא רק "שני", הוא נספח לפסח-ראשון, במשנה הוא מכונה גם בתואר "פסח-קטן" (חלה ד, יא. ראש-השנה א. ג), ובמגילת-תענית בשם "פסח-זעירא", כך שבהשוואה לחג הפסח הראשון והגדול, לכאורה אין בו מעלה ייחודית משלו –
אך בהכרח לומר שבפרט מסויים יש בפסח-שני מעלה לגבי שאר המועדים וגם לגבי חג הפסח הראשון. וביחס למעלה זו, כל המועדים וכל ימות השנה, הם אלו המקבלים את תרומתו של פסחשני.
•
לפני קיום כל מצווה, אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", הקב"ה מצווה אותנו על קיום מצוותיו, כך שבקיום המצוות היהודי הוא "מקבל" מהקב"ה, ולא תורם ומשפיע. את המצוות כולם קיבלנו באופן של "נעשה ונשמע", אנחנו מקבלים על עצמינו לקיים את הוראותיו של הקב"ה.
כיון שכל דבר בעולם אינו רק 'מקבל', אלא הוא גם תורם ו'משפיע', היכן בקיום המצוות באה לידי ביטוי העובדה בה אנו תורמים ומשפיעים, שאנו מוסיפים שלימות?
בפרשת אחרי-מות (ויקרא יח, ה) כותבת התורה אודות קיום המצוות של בני ישראל: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם". המשמעות הפשוטה של הפסוק הינה, שעל האדם לשמור את חוקיו ומשפטיו של הקב"ה, ובשכר זה הוא יזכה ל"וחי בהם",
אולם הרב המגיד ממעזריטש (לקוטי אמרים נה, א) מוסיף עומק בהבנת המילים "וחי בהם": על ידי קיום המצוות, "ושמרתם את חוקותי", היהודי מוסיף חיות במצוות, "וחי – בהם".
לביטוי "קיום המצוות", "יהודי מקיים תורה ומצוות", יש שתי משמעויות: (א) קיום המצוות שנאמרו בתורה. (ב) היהודי מקיים את המצוות, הוא פועל ויוצר קיום בתורה ובמצוות.
כאשר מייצרים זוג תפילין, אולם הם נשארים מונחים בארון, אזי למרות שהם אמנם "תשמישי קדושה", אבל עדיין לא נעשתה באמצעותם "מצוות תפילין". אך כאשר יהודי כורך אותם על זרועו ועל ראשו, בזה הוא ממלא את רצונו של הקב"ה ופועל "קיום" בתפילין. נעשתה איתם מצוה.
מעבר לתרומה זו שהיהודי "מקיים" ומחיה את המצוות – לפסח שני יש ייחודיות שאין בשום מצוה.
כל עיקרו של פסח שני הינו – תוצאה מפעולתם של בני ישראל. הקב"ה מצידו לא הורה על מצוה זו, ורק טענה של מספר יהודים שניגשו אל משה רבינו ותבעו ממנו "למה נגרע" - היא זו שהביאה לכך שהקב"ה יורה על מצוה זו. פסח שני זו מצוה שעם ישראל "תרם" והעניק לתורה.
•
כשמתבוננים בסיפור זה של פסח שני, בתביעה וטענה "למה נגרע" - מתעוררת שאלה:
עם ישראל עומד בתחילת חודש ניסן של השנה השניה לצאתם מארץ מצרים, פחות משנה לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה באמצעות משה רבינו, והקב"ה מורה להם, על ידי משה רבינו, על עשיית קרבן הפסח, "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט, ב).
עם ישראל כולו מאמין במשה רבינו, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ובפרט אותם גדולי ישראל שבזמן שניתנה הוראה זו עסקו בתפקיד נעלה של נשיאת ארונו של יוסף הצדיק, או שעסקו לא מכבר בטיפול בגופותיהם של נדב ואביהוא בני אהרן שמתו בראש חודש ניסן, וכתוצאה מכך הם "היו טמאים לנפש אדם", כך שהם "לא יכלו לעשות הפסח" – אנשים אלו, אמונתם במשה רבינו, היתה במלוא התוקף.
מכיון שהם מאמינים במשה רבינו, אזי אם הקב"ה רוצה שגם הם, למרות העובדה שהם טמאים, יקיימו את הציווי של עשית הפסח – לבטח משה רבינו יאמר להם זאת, ואם הוא לא אומר להם מאומה, כנראה אין כל צורך שהם יקיימו אותה, ומה מקום יש לדרישה "למה נגרע"?
סיפור תביעתם זו מהווה לקח והוראה: כאשר יהודי חש שחסר לו משהו ביראת שמים, בקיום התורה ומצוות, הוא אינו אומר "אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", הוא לא סומך על אף אחד, גם לא על משה רבינו – אלא הוא ניגש ותובע, הוא דורש וזועק "למה נגרע".
הגמרא במסכת ברכות (לג) אומרת "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", הקב"ה מסר את יראת השמים לידיו של האדם. וכאשר אדם חש שחסר לו ביראת שמים, הוא רואה שיש לו להיכן לשאוף ולהתקדם, והוא תובע ודורש זאת – אזי הקב"ה ממלא את מבוקשו.
אחרי התביעה "למה נגרע", הקב"ה הורה על מצוות פסח שני.
פסח שני, למרות שהוא מכונה "קטן", למרות שהוא "שני" – יש לו מסר ותוכן שאין באף מצוה, מסר של נתינת-כח ליהודי: כאשר אדם חש שחסר לו משהו ברוחניות, הוא מבין שביכולתו להתקדם ולעלות – אם הוא יתבע באמת ובתמים "למה נגרע", הקב"ה ימלא את מבוקשו.
•
למסר של פסח שני, יש אמירה לכל יהודי, יהא מעמדו הרוחני אשר יהא.
אדם החושב את עצמו ליהודי פשוט, וכיון שכך עלול הוא לחשוב בלבו איזה מקום יש לתביעה שלו אל הקב"ה, מה הוא יכול לפעול, והלא הוא איש פשוט –
פסח שני מורה לו: המרחק בין היהודי ה"פשוט" ביותר לבין היהודי הנעלה ביותר – הוא קטן יותר מאשר המרחק בין היהודי הנעלה ביותר לבין הקב"ה. ולמרות ריחוק-הערך שבין יהודים אל הקב"ה, היו יהודים שבאו בתביעה "למה נגרע", והקב"ה מילא את מבוקשם, וניתנה מצוות פסח שני.
כך שכל יהודי, כאשר יש נושא שנוגע לו, ביכולתו לפנות אל הקב"ה ולדרוש באמת "למה נגרע", והקב"ה ימלא את מבוקשו.
ומאידך, יהודי שכל ימיו עוסק בתורה ומעשים טובים, אל לו לחשוב שלא חסר לו מאומה, ואין לו עבור מה לתבוע "למה נגרע".
הגמרא בסיום מסכת ברכות אומרת : "תלמיד חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל". סימן ההיכר מה הוא תלמיד חכם – באם "אין להם מנוחה", כאשר הוא מתקדם כל העת. למרות שהוא נמצא ב"חיל", הוא שואף להתעלות וללכת "אל חיל" נעלה יותר.
כיון שביכולתך להתעלות עוד, עליך לשאוף לכך ולטעון "למה נגרע", לא להסתפק במצב הנוכחי.
•
פסח שני מהווה עבור כולנו הוראה ודרישה:
יש הטוענים, כיון שהקב"ה שלח את עם ישראל לגלות, אזי הוא זה שצריך לגאול אותם, ולשם מה יש לזעוק ולדרוש את הגאולה. לשם מה לדבר כל הזמן אודות "אני מאמין בביאת המשיח .. אחכה לו בכל יום שיבוא", צריכים לסמוך על הקב"ה.
פסח שני מורה לנו שכאשר נדרוש ונתבע באמת, הקב"ה ימלא את בקשתינו.
ובפרט שהתביעה לגאולה, היא לא רק רצון של עם ישראל, אלא זו תקנת חז"ל. אנשי כנסת הגדולה קבעו בנוסח התפילה, שכל יהודי יאמר בכל תפלת שמונה-עשרה, שלוש פעמים בכל יום: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "לישועתך קיוינו – כל היום", "ותחזינה ענינו בשובך לציון".
על ידי הציפיה "לישועתך קיוינו כל היום", על ידי התביעה והדרישה להחשת הגאולה "מהרה תצמיח", בני ישראל יכולים לפעול שהגאולה תבוא מהר יותר מהמועד שהיא אמורה לבוא לולי התביעה הזו.
ויהי רצון שהתביעה תפעל את פעולתה, והקב"ה ימלא מבוקשינו, ותיכף ומיד נזכה לגאולה השלמה.
(שיחה ראשונה מהתוועדות פסח שני תשד"מ)