ענין זה ישנו בכתבי קודש של אדמו"ר האמצעי – "שהסופר ממשיך המוחין בכתיבתם, ובהנחתם נמשך הרצון העליון".
ובזה יובן סיפור המעשה של האחים הרה"ק רבי אלימלך והרה"ק רבי זוסיא בהיותם בדרך במלון, התחיל הרה"ק רבי זוסיא לבכות ולהתוודות על אשר מימיו לא הגיה את התפילין שלו. כידוע היתה דרכם, בראותם פגמים על הזולת, לדבר איש אל אחיו כמי שהפגמים הם בו עצמו עד אשר נגעו הדברים ללב הזולת. ואכן, גם כאן נגעו הדברים בפנימיות לב בעל המלון והתוודה לפניהם שמיום היותו בר-מצוה לא בדק את התפילין. מיד פתחו את התפילין שלו ומצאו שבבי עץ במקום הפרשיות. בעל המלון פרץ בבכי במר נפשו שכן התברר שכל ימיו היה "קרקפתא דלא מנח תפילין" (והוא היה אז בן למעלה משבעים שנה), ואמר הרה"ק רבי אלימלך לאחיו שיטבול ויכתוב פרשיות חדשות וימשיך בהן מוחין לכל השנים (אך לא עלה בידו להניחם).