נרות של שבת
השמש גלשה לכיוון האופק, צובעת את הרקיע בצבעי שקיעה מרהיבים. עוד רגע קט ושבת המלכה תפרוש את כנפיה על היקום.
בעל העגלה הצליף בסוסיו, מביט במתח לעבר בתי העיר הקרבים לאטם.
כאשר ירד מן העגלה, התחלחל. האופק דעך, וכוכבים כבר נצנצו ברקיע. "חיללתי שבת!", זעק, ומעיניו זלגו דמעות רותחות ללא הפוגה. יהודי פשוט היה, אך נזהר בשמירת המצוות. מעולם לא קרה לו שהתעכב כל כך בעת נסיעתו, עד שעבר את הגבול הדק שבין החול לקודש...
בלב נשבר רץ אל רב העיר וביקש תיקון על חטאו הנורא. הרב ראה את כאבו הכן של היהודי הפשוט, והחליט לא להכביד עליו. "בעוד שבוע, בערב שבת, תביא לבית הכנסת נרות, ועוונך יכופר". שמח היהודי שיש תיקון לחטאו, וציפה בקוצר רוח לערב שבת.
השבוע חלף במהירות, ובערב שבת, כשעה לפני השקיעה, נכנס בעל העגלה לבית הכנסת ובידיו נרות. ביד אוהבת סידר את נרותיו והדליקם, שיאירו את מקדש המעט.
הוא לא חש במבט הביקורתי הנעוץ בגבו, מבטו של אברך צעיר, היושב יומם ולילה בבית הכנסת והוגה בתורה ללא הרף. ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב. כך קראו לאותו אברך, והוא נמנה על תלמידי הבעל שם טוב.
'נרות תמורת חילול שבת? תיקון משונה...', הרהר האברך הצעיר, מעוה קלות את פניו. נראה היה לו שאין כל התאמה בין העוון הגדול למעשה קל הערך של הדלקת מספר נרות...
חלפה אך שעה קלה, ולבית הכנסת התפרץ כלב גדול, התנפל בנביחות רמות על הנרות הדולקים ובלע אותם.
בעל העגלה רץ אל בית הרב, ממרר בבכי. "תשובתי לא נתקבלה בשמים", אמר בכאב, וסיפר אודות האירוע המוזר. "אני בטוח שזהו אך מקרה, ואין לייחס לו כל משמעות", פסק הרב. "בערב שבת הבא תביא לבית הכנסת נרות חדשים, וחטאך יכופר".
גם בערב שבת הבא הביא בעל העגלה נרות והציבם במקום המיועד. לאחר שהדליק אותם, התיישב בצד, מצפה לתחילת התפילה. למרבה צערו, הנרות נמסו במהירות בלתי רגילה. השמש עוד נראתה באופק, עת נעלמו הנרות מבלי להותיר זכר.
שוב הגיע בעל העגלה השבור אל ביתו של הרב, וקונן על חטאו האיום. "בשמים לא מוכנים לקבל את התשובה שלי", נאנח מעומק הלב. הרב הביט בחמלה ביהודי השבור, ולא ידע כיצד לנחמו. "אל תתייאש, הבא בערב שבת הבא נרות חדשים".
קיים בעל העגלה את הוראת הרב, אולם גם הפעם לא דלקו הנרות כראוי. אך פתחו בתפילת קבלת שבת, חדרה רוח עזה מבעד לחלונות והלהבות כבו. כאשר שמע הרב אודות המאורע האחרון, הבין כי יש דברים בגו. "קפידה" של מאן דהו לא מאפשרת ליהודי האומלל לכפר על חטאו.
"אני חושש שהאברך הצעיר, הלומד כל הזמן בבית הכנסת, מפריע לתשובתך להתקבל. אני מציע, אפוא, שתיסע לרבו של האברך, הבעל שם טוב הקדוש, ותספר לו את אשר אירע", אמר הרב.
בעל העגלה נסע למז'יבוז', וסיפר לבעל שם טוב על חטאו ועל ניסיונות התיקון שנכשלו.
"התשובה שנתן לך הרב נכונה היא", פסק הצדיק. "הבא גם ביום שישי הבא נרות לבית הכנסת, ואני מבטיח לך שהפעם הכל יעבור בשלום. הנה לך מכתב אל תלמידי, האברך ר' מיכל. אנא ממך, מסור לו מכתב זה".
בעל העגלה שב בשמחה אל ביתו ומסר את מכתבו של הבעל שם טוב לאברך הצעיר.
פתח ר' מיכל את האיגרת, קרא את תוכנה, ומיד יצא לדרך. הרבי קורא לו! מסעו החל באמצע השבוע, ואמור היה להימשך רק מספר שעות. להפתעתו, הסוסים תעו, הדרך התארכה, והעגלה עצרה במז'יבוז' רק בערב שבת, סמוך מאד לכניסת השבת.
ר' מיכל הגיע אל רבו, רועד כעלה נידף. כפסע היה בינו לבין חילול היום השביעי המקודש.
"הצלתי אותך, ר' מיכל, מעוון חילול שבת", אמר הבעל שם טוב. "כעת, לאחר חוויה שכזו, תבין מדוע נרות יכולים לכפר על חטאו של יהודי תמים שנכשל בשוגג בחילול שבת, וליבו נשבר בקרבו מכאב...".
אותו ערב שבת דלקו נרותיו של בעל העגלה באין מפריע, מאירים את אולם בית הכנסת באורם הזך.
תורת מנחם, חלק כט, עמ' 160. סיפורי חסידים – מועדים, סיפור 38