המלמד את בן חברו
ר' משה שלמה ורעייתו, רבקה, התברכו בעושר רב, אך בנים לא היו להם.
בכל פעם שביקר ר' משה שלמה אצל רבו, הבעל שם טוב, היה מבקש את ברכתו לזרע של קיימא.
"ישלח ה' יתברך ברכה והצלחה במעשי ידיך, ותעשה חיל בעסקיך", היה משיב הצדיק, ולא מתייחס כלל לבקשתו.
ברכות הצדיק התקיימו. עושרם של בני הזוג גדל, והם הרבו לעשות בכספם מעשי צדקה וחסד. עזרו לעניים, תמכו בתלמידי חכמים ותרמו למצות פדיון שבויים.
שנה רדפה שנה. הבית הגדול נותר שקט וריק. התקווה שעוד יישמעו קולות בכי וצחוק ילדותיים בין הכתלים דעכה אט אט. צערם של ר' משה שלמה ורבקה ניכר היטב על פניהם.
תלמידי הבעל שם טוב, שריחמו על בני הזוג הצדיקים, הרבו להפציר ברבם לעורר רחמי שמים עבורם, שיזכו להיפקד בבנים. אך, משום מה, התעלם הצדיק מן הבקשות.
דכדוכם של בני הזוג גבר. עיניהם הביעו כאב עמוק.
•
באחד הימים קרא הבעל שם טוב לר' משה שלמה ולרעייתו, ושאל אותם: "מדוע אתם עצובים כל כך? ה' יתברך העניק לכם עושר רב ולב טוב, ואתם מרבים בעשיית צדקה וחסד. מדוע אינכם שמחים בחלקכם?".
"אין לנו ילדים", השיבו בני הזוג, ופרצו בבכי.
"ומה בכך?", תמה הצדיק.
"מה התועלת בכל העושר, אם אחרי מותנו לא נותיר אחרינו בנים ובנות, ואיש לא יזכור אותנו?", השיב ר' משה שלמה.
הבעל שם טוב שקע בהרהורים. אחרי דקה ארוכה אמר: "מחר אסע עם תלמידיי אל עיר השוכנת בקרבת ברודי. אתם מוזמנים להצטרף".
•
חמישה ימים נמשך המסע. ביום השישי הגיעו אל היעד. עגלתו של הבעל שם טוב עצרה ליד אחד הבתים, והוא הורה לכולם לרדת מהעגלה.
בעל הבית קיבל את אורחיו במאור פנים, והעמיד לרשותם חדרים נוחים. אחרי שנחו מעמל הדרך, הזמין הבעל שם טוב את תלמידיו ואת ר' משה שלמה ואשתו להצטרף אליו לסיור בעיר.
בעודם צועדים ברחוב, הבחינו בקבוצת ילדים משחקים בחול.
"מה שמך?", פנה הבעל שם טוב אל ילד כבן שלוש, שעסוק היה בחפירת בור. "שמי ברוך משה", השיב הקטן בביישנות, והמשיך במלאכתו.
"ומה שמך?", שאל הבעל שם טוב ילד אחר. "שמי ברוך משה", השיב הזאטוט.
"ומה שמך?", המשיך הצדיק לשאול ילדים נוספים. שמם של ארבעה מן הילדים היה "ברוך משה", שמו של החמישי היה "משה מרדכי", והשישי הציג את עצמו בשם "ברוך אליהו".
"ושמי ברכה לאה", הוסיפה פעוטה, ששיחקה בקרבת מקום.
הבעל שם טוב ומלוויו המשיכו את סיורם בעיר. הצדיק המשיך לעצור ילדים שנקרו בדרכם, ולשאול לשמם.
התשובות היו חד גוניות למדי. "ברוך משה" ו"ברכה לאה" היו השמות הנפוצים ביותר. ילדים שלא קיבלו את שני השמות, קיבלו לפחות אחד מהם, וכך הופיעו השמות "ברכה", "לאה", "ברוך" ו"משה" במגוון צירופים. "ברכה רחל", ו"ברכה טובה", "לאה שרה" ו"לאה נחמה", "משה יעקב" ו"ברוך ראובן"...
אחר כך ביקרו הבעל שם טוב ומלוויו ב"חדרים", והתעניינו בשמות הילדים.
"ברוך משה", השיבו כמה ילדים. השאר הזכירו שמות כמו "משה חיים", "ברוך אהרן", "משה דוד"...
הביקור בישיבה הניב ממצאים דומים. לא היה נער שלא ניתן לו לפחות שם אחד מתוך הצירוף הנפוץ "ברוך משה".
"כנראה דר בעיר צדיק בן תורה ששמו היה ברוך משה, ושמה של רעייתו הצדקת היה ברכה לאה. אחרי פטירתם, קראו לילדים רבים על שמם", שיערו תלמידי הבעל שם טוב.
לעת מנחה נכנסו הבעל שם טוב ומלוויו אל בית הכנסת.
אחרי התפילה פנה הצדיק אל אחד מיהודי העיר, ושאל: "מדוע שמם של רבים מהילדים "ברוך משה" ורוב הבנות קרויות "ברכה לאה"?".
"הו, זה סיפור ארוך", השיב היהודי, וסיפר.
•
לפני שנים רבות גר בעיר יהודי תלמיד חכם, ושמו ר' אייזיק שלמה. האיש היה קצב, והרבה לעשות מעשי חסד. לאחר שנות ציפייה ארוכות נולד לו בן יחיד, ברוך משה.
כשגדל הילד, שלחו אותו הוריו ל"חדר". למרבה הצער, ברוך משה הקטן לא הצליח לקלוט דבר מהנלמד. כשהבין ר' אייזיק שלמה כי אין כל סיכוי שבנו יעשה חיל בלימוד התורה, לימד אותו את מלאכת הקצבות.
כשהגיע ברוך משה לפרקו נשא לאישה את ברכה לאה, בתו של ר' יעקב הפרוש.
רווחיו של ברוך משה היו נאים, ובני הזוג עשו בכספם מעשי חסד רבים.
החיים זרמו על מי מנוחות, ורק דאגה אחת מילאה את הלבבות. בני הזוג טרם זכו לחבוק ילד.
חלפו שנים, ור' אייזיק שלמה, אביו של ברוך משה, נפטר. הבן רצה ללמוד משניות לעילוי נשמת אביו האהוב, ואף שכר מלמד שילמד אותו. ברם, למרות כל מאמציו, לא הצליח להבין אפילו משנה אחת.
פעם שהה ברוך משה בבית הכנסת, הקשיב לקול לימוד תורה, ולא הבין מאומה. לפתע הגיע לאוזניו ציטוט מדברי חכמים: "כל המלמד את בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
הוא חשב על משמעות הדברים, ואת ליבו מילא כאב עצום. לא די שאין לו בנים, אף ללמוד איננו מסוגל. כיצד ילמד עם הארץ שכמותו את בן חברו?...
דמעות כאב זלגו מעיניו והתגלגלו על זקנו.
המלמד הבחין בבכיו, ניגש אליו, וניסה לנחם אותו. "אינך מוכרח ללמד בעצמך את בני חבריך. גם אם תשכור עבורם מלמדים, לימודם ייזקף לזכותך!".
כששמע ברוך משה את דברי המלמד, התעודד.
בשובו לביתו סיפר לרעייתו על דברי חז"ל ועל הסברו של המלמד. "אולי נשכור מלמדים לילדים עניים, וכך ילדים אלו ייחשבו לילדינו?", הציע.
ברכה לאה קיבלה את הצעת בעלה בהתלהבות. מאותו יום הקדישו בני הזוג הצדיקים את כל כספם למימון משכורותיהם של מלמדים. בני עניים רבים זכו ללמוד תורה ב"חדרים", והוריהם לא היו צריכים לחשוב יומם ולילה על מועד התשלום הקרב.
עושרו של ברוך משה גדל. הוא החל לסחור בשוורים, ועסקיו שגשגו. לו רצה, יכול לבנות לעצמו ארמון מפואר, אך הוא ואשתו המשיכו לדור בבית קטן וצנוע, ולהרחיב את היקפם של מעשי החסד. גולת הכותרת של מעשיהם הייתה התמיכה בלימוד תורה של ילדי ישראל.
פעם התלוננה ברכה לאה הצדקת בפני בעלה. "כל זמן שאנו בחיים, נוכל להמשיך ולממן את לימוד התורה של הילדים, וייחשב כאילו הם ילדינו. אך, מה יהיה לאחר מותנו? מי יזכור אותנו?".
"אסור לפקפק בדברי חכמים", השיב ברוך משה. "עלינו להאמין שדברי חכמינו אמת הם, וכל מי שמלמד את בן חברו תורה, נהנה מכל הזכויות שמהן נהנים הורים".
•
"רוב יהודי העיר זכו ללמוד ב"חדרים" שהקימו ברוך משה ורעייתו ברכה לאה", סיים היהודי את סיפורו, "וכולנו חבים להם את כל חיינו הרוחניים. לא פלא, אפוא, שהחלטנו לקרוא לילדינו על שמם.
"מידי שנה בשנה, ביום ה"יארצייט" של בני הזוג הצדיקים, עולים כולנו לקברם, משל היו הם הורינו ואנו בניהם".
•
אחרי תפילת ערבית פנה הבעל שם טוב אל ר' משה שלמה ואשתו, ואמר: "על כך נאמר בפסוק בישעיהו: "ונתתי להם בביתי – זו התורה, ביתו של הקדוש ברוך הוא, ובחומותיי – אלו בני ישראל, חומה בצורה של קדושת שמו יתברך, יד ושם, טוב מבנים ומבנות. שם עולם אתן לו, אשר לא ייכרת"...
ר' משה שלמה ורעייתו חשבו על הסיפור המרגש ששמעו, וחשו כי כאבם שוכך. הם שכרו מלמדים שילמדו עם ילדי ישראל את התורה הקדושה, והרבו לעשות מעשי צדקה וחסד.
השניים האריכו ימים, ונפטרו בשיבה טובה. רבים מהתלמידים שזכו ללמוד תורה בזכותם, קראו לבניהם ובנותיהם על שמם של בני הזוג הצדיקים.
ספר המאמרים תשי"א עמודים 304-309